המלצר המקסים מ #הקפה_של_פסטר נסע לחופש.
אני לא יודעת אם שמתם לב פעם,
אבל בני אדם הם בסך הכל חיות של הרגלים –
ייקחו לכם את הקפה שלכם בבוקר
ולי יקחו את המלצר הקבוע –
אנחנו כבר מרגישים אבודים.
משהו בסדר הקוסמי השתבש,
ומה עכשיו?
מי יטפל בנו?
.
״זה המקום של המשפחה שלי״
אומרת לנו נדין, בעלת הבית.
״נדין״ איזה שם יפה,
אני מהופנטת לבעלת השם
ולעובדה שאישה כל כך צעירה
מתנהלת בכזאת קלילות פה,
כאילו שלנהל בית קפה זה ״על הדרך״,
כאילו שלשרת אנשים זה לא עניין גדול ומעצבן.
אני צריכה לשרת לילדה שלי ארוחת צהרים
וכבר יש לי תלונות מפה עד הודעה חדשה.
.
״אהלן וסהלן, אור״ היא אומרת אחרי שהכרנו
ואני מבינה.
סוף סוף אני מבינה מה הבעיה שלי
(אוקיי, אחת מהן)
נדין לא רואה את כל הסיפור הזה כ״עבודות שירות״
להפך, היא ממש רואה את זה כזכות,
כאילו הגענו אליה הביתה
והיא ממש נהנית לתת לנו כל מה שרק יש לה,
לדאוג שלא חסר כלום,
להוסיף עוד לפני שהרגשנו שחסר,
אם טוב לנו – טוב לה,
באמת אבל!
.
איזה בן אדם קטן אני.
את מי אני מכניסה ככה ברוחב לב הביתה?
אולי את המשפחה שלי. ורק אותם.
כשהם באים, באמת נהיית לי נחת
אם הם מרגישים בבית,
אם הם משתמשים בכל מה שיש לי
כאילו שזה שלהם,
בלי חשבון,
אלה אולי הרגעים היחידים בחיים האלה,
שאני חושבת על מישהו אחר כמו שאני חושבת על עצמי,
״מה חסר להם עכשיו? מה הם יצטרכו?״
ואיזו נחת אם אני רואה אותם נהנים…
אתם מבינים?
ונדין, והמלצר החמוד –
הם מתייחסים ככה לכל אדם.
.
ה״תפדלי״ הזה שלהם
מפרק לי את הלב
ובונה שם הקשרים חדשים וטובים.
הם באמת מארחים אותנו עכשיו,
אז מה אם זה בית קפה
ואנחנו משלמים בסוף?
לא היתה פעם שישבתי שם
והם לא הוסיפו לי משהו ״על חשבון הבית״.
.
איזה עולם מוזר.
הרי אם אני אפתח עכשיו חדשות,
אני אקרא על שנאה בין ערבים ליהודים
(ובעצם גם בין יהודים ליהודים
ובין כל העולם ליהודים
בקיצור – שנאה.)
אבל כאן,
זה המקום
שבו אני לומדת
הכי הרבה על אהבה,
על נתינה.
.
אני לא מתבלבלת,
זאת יפו,
יש פה הכל מהכל
גם ערבים וגם יהודים
שלפעמים לוקחים מחיר יקר מידי
על איזה ארון או מה שזה לא יהיה
שבא לך לקנות עכשיו.
אבל פעם מישהו הסביר לי
שככה אנחנו עושים עסקים,
להיות סוחרים, להתווכח על מחירים,
זה חלק מהמשחק של המכירה,
והחוקים ידועים לכולם,
אף אחד לא חושב שדופקים אותו.
משחקים משחק עכשיו,
שב, תשתה קפה ותרגע,
אחר כך נחליט על המחיר,
מה הלחץ?
.
.
– –