הקפה של פסטר || שמישהו ישבור צלחת

אחי, חטאתי.
ישבתי בבית קפה אחר
ולא בקפה של פסטר
היתה שם דווקא מלצרית חמודה
שלא התעייפה מאינסוף הבקשות שלנו
אתה בטח היית עומד בקצב שלה
אני התעייפתי רק מלראות את הקלילות שבה היא הולכת וחוזרת, הולכת וחוזרת,
אז בהיתי במחשב, זה יותר בריא לקצב שלי.
.
לידינו ישבו שתיים דוברות צרפתית ואנגלית
מתוקתקות כאלה,
מאלה שגורמות לי לשאול את עצמי בפעם המי יודע כמה
״את חייבת ללכת עם כפכפים וגולגול כל הקיץ? יהרוג אותך להשקיע קצת?״
.
הקיצר, ליד הכפכפים,
ביני לבין המתוקתקות,
נפלה צלוחית כזאת קטנה ונשברה
והמלצרית אמרה במבטא אנגלי ״מזל טוב״ (במלעיל)
ואני אמרתי במבטא עברי ״מזל טוב!״ (במלרע)
והמתוקתקות הסתכלו לעברי וחייכו.
.
חשבתי לעצמי ״זה בטח קורה רק בארץ.
לא בצרפת שלכן, ולא בארה״ב,
או אלוהים יודע מאיפה באתן.
רק פה מסתכלים אחד לשני בעיניים ומחייכים כשצלחת נשברת״.
ואני שמינית יוונייה,
אני יודעת משהו על שבירת צלחות.
.
אתה מבין, אחי,
המלצר-הנשמה-מפסטר,
גם אליכם אנשים מגיעים
כדי ללמוד משהו על מבט אמיתי
בין ביס לשלוק-קפה.
ואני?
בתוך עמי אנוכי יושבת,
יושבת עם המחשב
ורואה את העם שלי תקוע כמוני,
בתוך המסך
אבל מידי פעם
מגיע איזה תייר
שמזכיר לנו
שנכון, לפעמים אנחנו צריכים
שמישהו ישבור צלחת
בשביל שנרים את המבט מהמסך
אבל כשזה קורה?
אנחנו מסתכלים אחד על השני
בעיניים,
כמו ישראלים,
ומחייכים
ואומרים ביחד
״מזל טוב!״
ומרגישים לרגע
שלהיות ישראלי
זה באמת מזל טוב,
כי זה מזל של קשר בין אנשים.
.
כמוך וכמוני,
אחי,
גם בינינו
אצל פסטר,
אין עמים,
וגזעים
וצבעים
ותוויות,
ואנחנו לא צריכים לשבור צלחות
בשביל שהעיניים שלנו ייפגשו
ויחייכו.
איכשהו היה לנו גם כן מזל טוב,
מזל של קשר בין אנשים.
איזה מזל…