מתי בפעם האחרונה הייתם גאים להגיד "אני ישראלי"? מתי??
כשהיינו עצובים ביחד, כשישבנו כולנו – אִישׁ תַּחַת סוכתו וְתַחַת מסך מחשבו – בסוכת האבלים לזכרם של הנערים, רגע לפני שהתחיל הירי על תושבי הדרום שוב?
ומתי הפסקתם להיות גאים שאתם ישראלים? כשרצחו את הנער הערבי, כשצה"ל לא הגיב, או כן הגיב, חזק מידי, חלש מידי, ומה עם מלחמת ששת הימים? אז היינו גאים? וכשמכבי היתה אלופת אירופה? אולי זה היה כש-WAZE נמכרה ל-Google?
מתי בפעם האחרונה הייתם גאים להיות ישראלים?
– – – – –
ישראל בשבילי זה מצב תודעתי, זה רגע מיוחד בין אנשים, שמתגלה כשהם מבינים שהם מאמינים באותו אלוהים – אלוהי ה"וואי איזה קטע, גם אני…", ה"מתי יהיה כבר טוב?", אלוהי ה"ואהבת לרעך כמוך", לא "רעך"-הישראלי-לפי-התעודת-זהות, אלא רעך-שהוא-כמוך כי הוא רוצה את אותם דברים כמוך בדיוק: שקט, ביטחון, שלום, אהבה – כן, צריך להתחיל להשתמש במילה הזאת יותר – אהבה.
– – – – –
בימים קשים אלו, כשהרשת מלאה שנאת-חינם, היה לי רק בא להגיד לכם: בואו לא נשנא ככה אחד את השני,
מה זה עוזר שאנחנו שונאים אחד את השני?
זה מוריד פחות טילים?
זה מחזיר את הנערים?
אנחנו עם סגולה,
ואין בנו שום סגולה,
חוץ מאשר להיות עַם,
לא סתם אוסף של אנשים,
אלא אנשים שהתאספו מתוך ההבנה שכשאנחנו מפורדים ושונאים – האויבים שלנו כבר ניצחו אותנו.
אבל כשאנחנו מאוחדים סביב רצון אחד שלכולם יהיה טוב,
כשאנחנו מרגישים שכל אחד ואחת הוא אח או אחות שלנו,
עם דעות שונות ומנהגים שונים, למי אכפת??
פשוט לזכור את הרגע שבו אנחנו מרגישים את אותה תחושה של משפחה, משפחת ישראל,
ואז לא אכפת לנו שזאת המשפחה המעצבנת ביותר בעולם, כי זאת המשפחה שלנו.
וככה אנחנו אוהבים אותה 🙂