חפשו ת׳חברים שלכם

איזה קטע?
הסתכלתי לפני יומיים במחברת תורה של הילדה שלי, הם למדו על מגדל בבל. לא יודעת למה לקח לי 30 ומשהו שנה לקלוט את זה (#בלונדינית_זה_אופי) אבל רק עכשיו קלטתי משהו מוזר – כשאלוהים רצה ״להעניש״ את האנשים החצופים שבנו מגדל כל כך גבוה, מה הוא עשה? לא הוציא ברק מהשמיים ופרק את המגדל, לא עשה מבול או 10 מכות, אפילו לא מכה אחת. אלא בלבל את שפתם, עשה שהם לא יבינו אחד את השני. כאילו… זהו? זה העונש? מממ… כן, וואו, נשמע מפחיד, לא פלא שאנשים הפסיקו לבנות מגדלים.

או שלא

הלכתי לחכמת הקבלה לבדוק מה הביג דיל בזה שאנחנו לא מבינים אחד את השני.

איש לא מבין את השני,
עד כדי כך שילדים והורים מתרחקים,
בני זוג מתרחקים,
קרובים למיניהם
גם חברי האומה.
כולם כולם נמצאים בגילוי המשבר.

בדרך כלל כשמדברים על משבר, אני יותר חושבת על פצצות אטום, טבח בסוריה – כאלה דברים, לאו דווקא על חוסר תקשורת… וגם בתכל׳ס? התרגלנו לחיות בחוסר תקשורת, להתמקד בעבודה ובהישגים ומקסימום בללילה לתקשר עם הטלוויזיה, נואו ביג דיל.

כל אחד מרחיק את עצמו מאחרים,
רואים את זה:
אני נוסע לבד באוטו,
אני רוצה דירה לעצמי,
עבודה לעצמי,
פלאפון,
אינטרנט,
הכול מתפתח כדי לבודד את האדם מאחרים.

אהה… בדידות…
אני מתחלה להיזכר מה לא בסדר

להתקשר מעל זה על ידי כל מיני קשרים שלא מחייבים אותי בכלום – זה הטבע. לא רוצים להיות מחויבים, מפחדים, ולא יודעים, ולא יודעים.

כל אחד בבית המפואר שלו, עם המסכים המפוארים, שמחוברים למחשבים משוכללים, מחזיקים בו זמנית ביד את הסמראטפון, (אצלי זה אייפון, ברור, אם כבר משכחי כאבים אז לפחות שיהיו עם חוויית משתמש מעולה). אבל בעצם, מה אנחנו מחפשים שם בתוך כל הקופסאות והמסכים האלה?

מחפשים ת׳חברים שלנו!

אנחנו מחפשים קשר בכל דרך אפשרית, אלא מה בדיוק אנחנו עושים בפייסבוק, בווטסאפ, למה אנחנו ״עוקבים״ אחרי אנשים באינסטוש, בסנאפ או בכל מקום אחר? שיכתבו, שיצלמו את עצמם, יעשו וידאו, לא חשוב איך – העיקר שאני לא ארגיש לבד.
העבודה שלי היא בתוך המסכים, באינטרנט, ברשת הקשר הווירטואלית. הקשרים החברתיים שלי מתוחזקים תודות למארק צוקרברג (אתם יודעים שגם ווטסאפ שלו, כן?) ואני באמת ובתמים מעריצה את גוגל. אבל דווקא בגלל זה אני חושבת שהם כולם תורמים לנו יותר מאשר מזיקים – כן, פייסבוק זה גם מקום לזייף בו את החיים שהיינו רוצים שאחרים יחשבו שאנחנו חיים אבל זה גם מקום להתעדכן מה נשמע אצל אנשים שגרים מאות או אלפי קילומטרים ממני ולא, אין לי זמן להרים טלפון לכולם, וכן, לראות תמונה של הילד החדש שנולד לחברה שלי מחו״ל ולשלוח מילות אהבה וירטואליות, זה הרבה יותר מאשר לחשוב שאולי עוד חודש נצליח לדבר.
ואם תמונה אחת שווה אלף מילים, אז מה נגיד על אייקונים? בכמה אייקונים אתם משתמשים ביום? לי זה מקצר שיחות והסברים של הרבה מילים, ואני דווקא מאוהבי המילים אבל אייקונית זאת שפה, זה אמצעי לתקשורת בין אנשים בין אם זה נראה לכם כמו הדרדרות תקשורתית או המצאה גאונית לתקשר באמצעותה – זה קיים. יש לי בלוג שלם לכתוב על אייקונים אבל אני לא אתן להפרעת קשב שלי להפריע לנו, האייקונים עצמם זאת לא הבעיה. גם לא פייסבוק. גם לא הדור של היום ולא הדור של לפני חמישים שנה.

איך אנחנו מסדרים את היחסים בינינו?

ז-א-ת העיה.

כי אחרת אני לא רוצה לקום בבוקר,
אני לא רוצה לחיות את כל היום עד הערב,
אני כולי נמצא בשנאה, בדחף, בלחצים,

בעבודה,

עם הילדים, עם המשפחה, עם האישה, עם הקרובים, עם הרחוקים, עם המדינה, עם הכל.
זה לא עניין של בטחון,
זה עניין של השנאה שמתגלה בין בני אדם שהם לא מסוגלים..
לאף אחד אין מזה חיים.
לפעמים אנחנו רואים את זה במשפחה,
שאם רבים אין יותר גרוע מזה.

נכון. גם אם יש לי הכל, ורבתי עם מישהו קרוב אלי – כאילו אין לי כלום. ריקנות. דכאון. רק על זה אני חושבת.

תראה כמה יש לך סמרטוטים בארון,
כמה יש לך אוכל במקרר,
כמה יש לך הכל,
אבל יחסים לא טובים – מקלקל הכל

השלב הראשון של תיקון היחסים בינינו נקרא ״הכרת הרע״, בכלל להסתכל ולהגיד ״וואלה, זה לא כזה טוב מה שיש עכשיו. בתכל׳ס? אני מרגיש הכי טוב כשאני נמצא עם אנשים שאני אוהב, לא עם האייפון שאני אוהב.״ אוקיי, עם שניהם, אבל שמתם לב שטוב לנו בעיקר כשאנחנו נמצאים עם אנשים שיש לנו אותה שפה איתם? שהלב שלנו פתוח איתם, שנעים לנו לידם, שאין בינינו לא מגדל ולא בבל, רק אהבה פשוטה, שמחה מלהיות ביחד. אם אנחנו ברי מזל, זה קורה לנו עם בני משפחה, חברים הכי טובים ובני/בנות זוג. אבל לבנות שפה משותפת עם כל האנשים בעולם?? זה נשמע כמו חלום, סיפור בדיוני, מנותק מהמציאות.

אין פתרונות קסם, וגם כנס קבלה זה רק ל-3 ימים, אני בבאסה עוד לפני שזה התחיל כי זה בסוף יגמר וכשאני אצא מהאולם של הכנס אני אפגש עם אותם חיים, עם אותם מגדלי בבל או עזריאלי או שאני אקלל איזו נהגת איטית במיוחד בכביש, בקיצור – איפה הארץ המובטחת??

** תוך כדי כתיבת שורות אלה, גיליתי שפרץ לי מוסלמי עצבני לבלוג וחרב לי כמה פוסטים. אנחנו עובדים על השחזור שלהם אבל אחי, אם אתה גם קורא את הפוסטים וזאת לא רק תוכנה שבנית שמחרבת הגיגים של אנשים, אז תניח רגע את המקלדת בצד, באמא׳שך, במילא לא הבנתי כל מה שכתבת ובטח גם אתה לא מבין מה אני מקשקשת ופשוט… או שתבוא לכנס או שאני לא יודעת מה להגיד לך, אתה יודע שאנחנו צאצאים של אותו אדם או של אותו קוף, כן? אז מה עכשיו… בוא נכין קפה, נעשן סיגריה, נאכל משהו וכולם יהיו מבסוטים, מה אתה עכשיו חופר לי עם כל מיני דגלים ומילים שאני לא מבינה, מגדל בבל זה הכי של פעם, חיבור זה הכי, אחי!

Photo by Court Prather on Unsplash