״סבתווווווש… נו… בבקשהההההה!״
שתי פצלוחיות, בגובה של כיתה א׳, ועם חוצפה שלא היתה לי גם בכיתה ט׳, עומדות לפני בתור בפיצוצייה, ומשכנעות את סבתוש שתקנה להן סוכריות.
״מה פתאום??״ היא אומרת לאחת מהן ״כבר שכחת את הטיפולי שיניים שעשו לך לפני שבוע?? הרופא אמר שאסור!״
חייכתי. איזה נעים לדעת שבכל בית יש את אותם ויכוחים.
חייכתי גם לסבתוש בקטע של ״אני מבינה לליבך ותודה לאל שאנחנו נכנעות לאותם ויתורים, זה קצת מוריד מחומרת העונש בבית המשפט הפנימי שלי״
״נו, סבתוווווש…״
״נו בסדר״ סבתוש נכנעה קצת יותר מהר ממה שאני נכנעת בדרך כלל, שזה מרשים, היא נראתה הרבה יותר קשוחה ממני. אז לאות הוקרה שיתפתי אותה באחד הסודות השווים שלי:
״סבתוש, זה שווה את זה. הן יזכרו לך את זה לתמיד ויאהבו אותך תמיד, את תראי״
אוי כמה שהייתי מרוצה מעצמי… אני, התינוקת, גיליתי כרגע סוד לסבתא. איך עושים אייקון של טפיחה על השכם?
״אהבה? על מה את מדברת? זאת לא אהבה, זה עניין של חינוך!״ סבתוש פוצצה לי את הבועה. ״אני, אם הייתי מעיזה להתווכח עם אמא שלי? גם הייתי חוטפת מכות, וגם לא הייתי מקבלת בסוף את הממתק. את מבינה מה זה חינוך?״
מרוב שהתפוצצה לי הבועה, ומרוב באסה על המכות, לא היה לי מה לענות. אז סבתוש המשיכה.
״אנחנו לא מתייחסים אליהם באהבה. אנחנו פשוט כבר מפחדים לחנך״
* * * * *
זאת הבעיה עם סבתות.
יש להן ניסיון אז הן בדרך כלל צודקות.
בואו נגיד שמכות זה לא חינוך. גם לא אילוף של ילדים. זה ילדים, למען השם, לא רובוטים. אני משתדלת להזכיר את זה לעצמי כל פעם כשאני מחפשת את הכפתור on-off של ילדים שמטפסים לי על העצבים, אבל בגדול אני לא בעד לדכא אנשים, גם אם הם יותר נמוכים מאיתנו או ביולוגית חיים פחות שנים מאיתנו.
אבל אם ככה, אז מה זה כן חינוך? מה זאת כן אהבה?
* * * * *
כשיצאנו החוצה, סבתוש ואני, איחלנו אחת לשניה שנה טובה.
אתם מבינים, היינו אולי 2 דקות ביחד בתור לקופה, יצאתי עם יותר שאלות מאשר תובנות, אבל כבר היינו קשורות. היתה בינינו איזו הבנה כזאת, אתם מבינים למה אני מתכוונת? הבנה כזאת שכן, יש לנו אידאלים, ואנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה טוב לילדים שלנו, בטח שאנחנו רוצים להעניק להם את הכי טוב שיש, ובטח שאנחנו רוצים לעטוף הכל באהבה. אבל בסופו של דבר, לא משנה מי מאיתנו צודקת, או מה זאת אהבה ומי מחנכת את הילדים יותר טוב. אלא יש רגעים קטנים כאלה של הבנה, של הקשבה לזרים גמורים בתור בפיצוצייה, וזאת האהבה האמיתית בעיני.
* * * * *
בערב של אותו יום, הייתי באיקאה עם מושא החינוך הפרטי שלי (הילדה שלי, בקיצור). אלוהים יודע איך אבל הרמתי ארגז ממש כבד ושמתי אותו על העגלה. עד שהגעתי עם העגלה ועם הכבד-כבד הזה לאוטו, כבר לא הייתי מסוגלת להרים אותו לתוך האוטו. לא הספקתי לרחם על עצמי, ומישהי באה לידי ואמרה לי ״בואי אני אעזור לך״. ככה. תוך שניה הכבד-כבד (והיפה-יפה…) הזה היה באוטו, הודתי לה 200 פעם ואיחלנו אחת לשניה שנה טובה.
כשמושא החינוך היתה באוטו, היא אמרה לי ״איזו חמודה האישה הזאת שעזרה לנו?״ ואני לא התאפקתי: ״נכון, ככה זה אצל ישראלים.״ אין, אני רואה הזדמנות להעביר מסר, ומסתערת. מה היה קורה אם הייתי נולדת לעם אחר? על מה הייתי מדברת כל החיים? ״בגלל זה מדברים על ערבות הדדית כל הזמן בעם הזה, זאת לא סיסמא, זה אמיתי״ נרגעתי. ״וכן, היא באמת חמודה״.
* * * * *
באותו הזמן היו עוד אלפי אנשים באיקאה וגם בפיצוציות. כל אחד עם הדאגות שלו, והעצבים שלו, עם החלומות, ועוד שניה ראש השנה, ולמה כל כך צפוף בכל מקום, אני לפניך בתור, המזגן מקפיא, בחוץ גיהנום, תפסת לי ת׳חניה, עוף לי מהפרצוף, בקיצור – לא צריך הרבה בשביל להתפוצץ אחד על השני.
אבל זאת בחירה שלנו איך להתייחס לכל דבר.
נכון, זה גם תלוי במספר הילדים שתלויים לך על הווריד באותו רגע, זה מאיץ-חוסר-סבלנות ידוע במין האנושי. אבל באופן כללי, כמה שאומרים עלינו, הישראלים, שאנחנו גסים, עצבניים ומתנהגים כמו בהמות, גם אומרים עלינו שאנחנו עם שביסוד שלו חקוקה אהבה (לרעך כמוך) וערבות (הדדית) וחום (לא של הקיץ, של הלב).
אז זה עושה אותנו לא רגועים, בגלל שאנחנו בהתנגשות פנימית כל הזמן. באמת! זה לא רק העצבים, אלא זה גם הגן הרוחני שבנו, שאפילו שהוא נראה רדום, הוא לא. אפילו ש-89% מהישראלים מרוצים מהחיים, הם עדיין מקטרים על הממשלה ועל המינוס. אבל זאת לא באמת הממשלה ולא המינוס, אפילו ששניהם מעיקים ברמות קשות. זה משהו אחר שמציק לנו.
* * * * *
זה משהו פנימי.
זאת קודם כל ההבנה, שבתוכנו יש שני חלקים: העצבני והאוהב, התלוש והקשור, החם-מזג והבוער-לשינוי. ושני החלקים האלה ימשיכו לעשות לנו בלגאן פנימי, עד שלא נבין סוף סוף, שבתוכנו יש ישראלי כזה בוער, שמרגיש שהוא קשור לכל שאר הישראלים, אולי בעל כורחו, אולי הוא היה מעדיף שכולם יעלמו לו מהעיניים ומהתור לקופה אבל הם לא. כי הם המשפחה שלך. שלנו.
כל מה שנדרש זה שינוי ביחס. זה הכל. ואז אולי פתאום מישהו יציע לכם לסחוב ארגז ממש כבד מאיקאה, או שכבר תהיו פחות עצבניים בתור, או שרק מבפנים משהו ירגע לכם וישנה לכם את השנה כי אתם יודעים מה מקובלים אומרים? ראש השנה הוא הזדמנות לשינוי הראש, ראשיתו של שינוי באדם, שינוי בתפיסת המציאות שלו. אז שתהיה לנו שנה טובה, עם ישראל. אוהבת אותכם.
– – –
תמונה: Pixabay