איך אפשר לאהוב כזה עם ישראל?

״מה, לא הייתן בחופש בחו״ל??״ זאת שמולי כמעט התעלפה.
״ממממ לא״
״וואו איזה מוזר״
צחקתי. עד לפני כמה שנים זה לא היה כזה טריוויאלי שאמא וילדה יהיו בחו״ל בחופש הגדול, זה עולה כמה עשרות אלפי שקלים הסיפור הזה, לא? ״מאיפה ל–ך יש כמה עשרות אלפי-״ רציתי לשאול אותה אבל בסוף לא. אין לי כח לשיחת ההתנהלות הכלכלית הקלוקלת שלי. קלוקלת וזהו.

״סססססעמק עם המדינה הזאת״ אמרה לי יום אחרי זה חברה שחזרה לביקור מולדת ״מה זה הערסלנד הזה בשדה התעופה?? אין מצב שאני חוזרת לגור בארץ הזאת״
״הלו!״ הפיוז הישראלי שלי קפץ ״איך את מדברת על המדינה שלי? נתב״ג באוגוסט זה לא ארץ ישראל״
״זה בדיוק ארץ ישראל! אולי לא של עולמך הקטן אבל זאת בדיוק ישראל, חמודה״
לעזאזל, היא צודקת. מלכתכילה אני לא מתקרבת למקומות שיש בהם יותר מאחוז אחד של ערסים. אבל מצד שני, חצי מהמשפחה שלי ערסים ואני מטורפת עליהם. אז על מי אני תופסת תחת? מה ההבדל בין אח ביולוגי שלי לבין אחי לאותה המדינה? הרי מהצד שניהם יכולים להיראות עבריינים למישהו שהוא לא אני. והערס הזה שמשתולל עכשיו בשדה תעופה או זה ששם מוזיקה בפול ווליום ברמקולים בים ומפריע לי להשתזף בשקט – הוא אולי ילד לאמא די מקסימה והוא בעצמו גם כן ילד טוב שעוזר לאמא המקסימה שלו ו…

״למה את מנסה להגן עליהם בכלל?״ המבקרת-מולדת המשיכה (קחו שניה לחשוב על ה- double meaning של מבקרת מולדת…)

״כי מה אני יודעת עליהם בכלל? אולי אחד מהם היה לוחם בצבא ואני רק ג׳ובניקית? אולי הוא חבר טוב לחברים שלו, עוזר להורים שלו לגמור ת׳חודש או לא יודעת מה ואני… אני בעיקר דואגת לעצמי, אם כבר אנחנו כנות לרגע.״

אבל ככל שאני חושבת על זה יותר – פלא שעוד לא סגרו לנו את שערי השמים ואמרו לנו בצורה דיפלומטית כלשהי ״תישארו בארץ שלכם ותחרבו אותה עד עפר, עם של בהמות״. ואני עוד גדלתי ליד הכנרת. לראות את הכנרת אחרי סוכות למשל, זה נראה כמו אחרי פוגרום. איך אפשר לאהוב כזה עם ישראל?

רק עוד שיחה אחת היתה חסרה לי השבוע להוסיף שמן למדורה – שיחה עם תושב חוזר מארה״ב.
״את יודעת איזה חינוך יש שם?״
״איזה?״
״קודם כל זה 20 תלמידים בכיתה ויש להם שתי מורות״
״וואו, זה כמעט לא פייר אבל ככה באמת צריך״ הודיתי.
אני אחסוך לכם את הדיון על רמת הלימודים, אבל ״מה שהכי גרוע זה הרעש שיש אצלכם בכיתות״. איך אני אוהבת שאומרים ׳אצלכם׳. כאילו אתם לא חלק, תושבים חוזרים חמודים וחננות שכמוכם. ״את יודעת איך הבן שלי היה בשוק כשהוא נכנס לכיתה בארץ? לא פלא שהם לא מצליחים להתרכז עם כזה רעש, זה לא קשור לרטלין״
״אני מסכימה איתך אבל מה עושים האמריקים הנאורים? איך אצלם אין רעש?״
״פשוט מאוד – ילד שרק מתחיל לעשות בעיות שולחים אותו הביתה״
״רציני? וההורים מרוב באסה להשאר איתו בבית מאיימים עליו שיתנהג יפה?״ בכל זאת, חופש גדול עכשיו. רק המחשבה על המילים ״ילדים״ ו״בבית״ באותו משפט מכניסה אותי ללחץ.
״אולי. וגם יש לו שיחות עם פסיכולוגים ויועצי התנהגות, הוא מטופל ברמה כזאת שאת רואה שזה עובד״
האמת אני מקנאה. לא יודעת איך אפשר ללמוד בחדר שבעיקר שומעים בו צרחות ״תהיו בשקטטט!״. איך לומר? זאת לא סביבה הכי מעודדת למידה עבור ילדים. אבל אני ראיתי בסרטים האמריקאים דברים אחרים בבתי הספר – רעש ובלגאן, כמו אצלנו. אולי זה רק בסרטים ובעצם המציאות היא יותר הוליוודית? או שחלילה אולי החלום האמריקאי לא כזה גרוע. מה אכפת לי שלילדה שלי יהיה שקט בזמן שהיא בכיתה?

כמו כל שיחה עם תושבים חוזרים, רק אחרי שאני מגיעה ליאוש טוטאלי, פתאום יש גם ״זה מוזר שפה כל הזמן דולקים אורות״
״ללל… למה שלא ידלקו?״
״אצלנו ברחוב האורות לא דולקים בלילה. בכלל אף אחד לא מסתובב בחוץ מאחר הצהרים״
״לא הבנתי, גרתם בשכונת פשע?״
״ממש לא, שכונה של עשירים״
״אז למה לא הולכים בחוץ אחה״צ?״

מסתבר שיש שוטרים בכניסה לשכונה שעוצרים כל רכב שמגיע. פשוט לא נהוג להיות ברחוב החל משעות אחר הצהרים, מרוב הלם כנראה נמחקו לי ההסברים ההגיוניים לתופעה הזאת מהמוח אז תסלחו לי שאין לי את כל הפרטים.

זה דיון נצחי, ה״ריבוע הקדוש״ הזה של כמה טוב בחו״ל – כמה חרא בארץ – בעצם הכי בטוח בארץ – אבל למה ישראלים מתנהגים כמו בהמות. איכשהו אני מוצאת את עצמי תמיד בעמדת ההגנה והאהבה לעם שלנו. גם אם… איך לומר? לא בכל מקרה הייתי מסתובבת בחו״ל עם חולצת ״אני ישראלית גאה״… אבל האמת הפשוטה היא שאני ישראלית, נקודה. אוקיי אני גם גאה, מה אני אגיד לכם, זה פשוט ניסיונות ההתנערות שמוציאים אותי מהדעת. כל הישראלים החוזרים עם ההתנשאות הזאת, כאילו סליחה, זה לא אתם שכרגע חזרתם לפה? אז נא לא לירוק לכנרת שאתם שותים ממנה. נכון, היא קטנה ומתייבשת, מלאה ערסים ופיפי אבל היי, כשאתם פותחים את הברז בבית של אמאשלכם? זאת הכנרת הישראלית שאתם שותים ממנה אז או שתחזרו למפלי הניאגרה שלכם ותפסיקו לחפור לנו, או שתודו שעם כל הבלגאן והטינופת והאחים המשוגעים שלכם – אין כמו בבית.