לילי ישבה שולחן לידינו בבית הקפה של הערבים ביפו.
הגענו לשם צמאות כל כך לקפה, שלא היה אכפת לי מי יושב לידי, העיקר שיביאו לי כבר מהשחור שחור הזה.
כשהדלקתי סיגריה והעשן עף לכיוון שלה, פניתי אליה וביקשתי את סליחתה.
.
״זה לא מפריע לי, אל תדאגי״ כל כך הרבה קמטים על פנים של בן אדם אחד לא יצא לי לראות מזמן. אני דווקא אוהבת קמטים, זה סימן שעברת משהו בחיים ונשארה לך מזכרת. ישר התחשק לי לדבר איתה. אבל איך? המשכתי לקשקש עם המכורה לקפאין שמולי וחשבתי על הקמטים והסיפורים של לילי.
.
בינתיים, בעלת המקום יצאה מהמטבח והתיישבה בשולחן של לילי. ״מה שלום הילדים, כפרה?״ הילדים של לילי גרים בחו״ל, מסתבר. אני בדרך כלל לא מקשיבה לשיחות של אנשים, יש לי מספיק סיפורים משל עצמי ומשל אלה שיושבים מולי ובני אדם זה בני אדם, ילדים וקמטים יש לכולם. אבל אני כל כך מתגעגעת לסבתות שלי שהלב שלי נמשך לשולחן שלידי.
.
״יש לך מצית?״ שאלתי את בעלת המקום. אין כמו סיגריות כדי לפתח קשר עם אנשים שאתה ממש רוצה לדבר איתם אבל לא יודע איך. אז יחד עם האש, בעלת המקום כבר החמיאה למכורה לקפאין שלידי, על הצמיד שלה, ומפה לשם התחברו לנו השולחנות והסיפורים.
.
״נו את יודעת…״ לילי המשיכה כאילו הקשבנו גם אנחנו מאז ומתמיד ״עם הילדה זה… נו, אמהות ובנות זה תמיד… איך אומרים? לא פשוט״
.
רציתי לחבק את לילי. אמהות ובנות זה אף פעם לא פשוט. ״ספרי לי עוד, לילי״ רציתי להגיד לה. אבל לא היה לי אומץ להיות אמיתית כמוה. אז הסתכלתי עליה בעיניים הכי אוהבות שיש לי וחיכיתי. לכמה רגעים אף אחת מאיתנו לא דיברה. כל אחת התכנסה בעצמה עם ה״אמהות ובנות זה אף פעם לא פשוט״ הזה, וחיכינו שמשהו יקרה. שמישהי מאיתנו כבר תגיד מה עושים עם כל זה.
.
לילי כבר השלימה עם המצב, כך היא סיפרה לנו. ״אני לא יכולה לשנות את זה, אני פשוט מקבלת שככה זה״. ואני חשבתי על כל הסיטואציה המוזרה הזאת. ערביות, יהודיות, מבוגרות ו… מבוגרות קצת פחות… באיזה רגע אנושי שחוצה כל גבול דימיוני. הרי אמא זה אמא וכאבים יש לכולם, והדבר היחיד שמקל קצת על הלב זה להתחבק עם אנשים אחרים, אפילו שעד לפני רגע הם היו זרים, פשוט לדעת שכולם עברו חרא דומה, אפילו רק במבט, כזה שאומר ״אני מבינה אותך, גם לי היה קשה״. כל כך פשוט. וכל כך מרפא.
.
דווקא אז הייתי צריכה כבר ללכת. ״תודה ש… אממ… זאת אומרת שמחתי להכיר אתכן ו… נתראה פה שוב… מתישהו… זתומרת… טוב אז ביי״. הלכתי. כמה מילים שלא נאמרו נכנסו בכל המרווחים האלה, וואו… מזל שחלק גדול מהתקשורת בינינו לא נאמרת במילים אבל בכל זאת רציתי להגיד ללילי שאני מקנאה בה, שתלמד אותי גם איך היא מחליטה עם עצמה שזה מה שזה וזהו. כאילו שלמישהו יש שיטה למחוק את הכאבים. אני כבר מספיק מבוגרת בשביל לדעת שהם לא הולכים לשום מקום אבל מידי פעם כל אחד רוצה איזו אמא או סבתא או לילי שילטפו לה את הראש ויגידו לה ״הנה, ככה, עכשיו זה לא יכאב יותר״.
– – –
בפעם הבאה שאני אראה את לילי, אולי יהיה לי האומץ לשאול אותה על הבת שלה. לא בגלל שיש לי תרופה בשבילה. אין לי. גם לא בשביל עצמי. יש רק דבר אחד שמפיג את הכאבים לכמה זמן. וזה כשאנחנו ביחד.
.
.