הבוקר היה בא לי את זה פשוט.
בלי מניירות,
בלי פוזות,
שלא יהיה מתוחכם מידי,
שאני לא אצטרך לחשוב ״למה הוא התכוון?״
פשוט.
סלט ירקות פשוט.
(אוקיי, כנראה זה עוד שאריות של המחלה אם היה בא לי סלט, אבל תזרמו איתי, יש לזה פואנטה)
.
אז נסעתי לקפה של פסטר
שם הכל ברור לי,
בלי שמות מפוצצים,
בלי שצריך לנחש מה יש שם,
ואיזה טעם יהיה לזה,
פשוט סלט ירקות מלא לימון
״ואת הפיתה הזאתי עם הזעתר בפנים?״
המלצר-הנשמה יודע למה אני מתכוונת,
ברור שהוא יודע,
אבל נגמר,
״אני אביא לך פיתה עם זעתר מלמעלה, לא בפנים, בסדר?״
איך שאתה רוצה תשים את הזעתר, המלצר-הנשמה,
ושאלוהים יברך אותך.
זה הדבר היחיד שהייתי צריכה הבוקר,
דברים פשוטים:
יש פיתה
ויש זעתר.
בפנים
או מלמעלה.
זהו.
.
כנראה שבסך הכל
היה בא לי סלט כמו שסבתא שלי היתה מכינה לי
כשהכל היה פשוט,
כשהיא עוד היתה בחיים,
כשמשהו היה מסתבך לי,
כשהיה איזה חתיך
ואז כשכבר לא
ו״סבתא למה?״
ו״תאכלי, אויגלעך, קודם כל תאכלי״
ו״אבל למה זה כל כך מסובך, סבתא?
למה הכל לא פשוט?״
וסבתא היתה מלטפת לי את היד,
מסתכלת לי בעיניים,
ואומרת מילים שאני אפילו לא זוכרת
בודקת שאני אוכלת
ובעיקר שאני זוכרת
שאני הכי מדהימה בעולם
ו״בסוף זה יסתדר, אויגלעך,
עכשיו להכין לך קפה?״
.
אולי מאז אני אוהבת קפה,
אולי אני סתם מכורה
אולי ראיתי יותר מידי סרטים
או תמונות באתרים
של אנשים עם קפה,
שנראה שלפחות לרגע אחד הכל בסדר איתם,
הכל פשוט,
וגם אם לא,
תכף זה יסתדר,
תכף סבתא תכין להם אוכל,
תכף הם יזכרו כמה הם מדהימים
וכמה החיים פשוטים,
ואם לרגע משהו יסתבך,
בסוף הם ימצאו את המלצר-הנשמה שלהם,
שישאל אותם ״קפה?״
.
והכל יהיה פשוט עוד פעם.
.
.