בקפה של פסטר לא מדברים על קיבוץ גלויות
כולם פה מקובצים בתוך הקפה שלהם,
כל אחד מהגלות שלו,
מחורבן הבית הפרטי שלו.
.
מדברים רק עם המלצר,
ערבי נוצרי, דובר עברית אנגלית וערבית שוטפת
מדבר עם כל אחד בשפת הגלות שלו.
.
״יאללה כפרה, עלי הפעם, להכין לך קפה הקר שלך?״
היא כבר קבועה פה,
מי יודע כמה כוסות קפה כבר הכין לה,
כמה טישו הביא לה לכל הדמעות האלה שלה,
על מה יש לה לבכות כל כך הרבה לאשכנזיה העשירה הזאת?
.
״אוסקוט יא מג׳נון! צ׳יל אאוט!״
המלצר הזה יודע להרגיע גם נהגים עצבניים שהורסים את השלווה ללקוחות שלו,
יודע להרגיע בכל השפות, שיהיה בריא.
.
כמה גלויות מקובצות פה,
כמה עולים חדשים,
המומים,
מוכים,
״למה אתה לא עונה לי??
אתה לא שווה את הדמעות שלי חתיכת חרא אחד,
אתה מבין את זה?״
אין להם אלוהים ליהודים האלה,
באמצע בית קפה מאהבת צועקת על הנשוי שלה,
כל הלקוחות מקשיבים,
והיא יורה עליו את כל מה שאין לה אומץ להגיד לו כשהם לבד.
וואלה העולם השתגע.
.
״פיניש? טייק דיס?״
הוא מפנה לתיירים את הצלחות הריקות,
אלה שותקים מרגע שהגיעו לפה,
עוד לפני שהמג׳נונה התחילה לצרוח.
״טל מי,״ התיירת סוף סוף מדברת ״האו דו יו מייק דיס טהינה?״
לך תסביר עכשיו על טחינה, אינעל העולם,
״ג׳סט מיניט״ הולך, חוזר, מביא לה קופסאת טחינה,
״יו, הום, מייק הים טחינה״
לפחות תכין לו אוכל אם היא לא מדברת.
יותר טוב תכין לו אוכל.
.
אלוהים קיבץ את כל הגלויות ליפו
ושם להם מלצר אחד שיעשה בהם סדר.
״ואת, מה הסיפור שלך?״
הוא שואל אותי אחרי שנהיינו חברים
״סיפור ארוך, כפרה עליך, איך אתה יודע כל כך הרבה שפות?״
״וואלה אני קולט רק מה שמדברים, לא למדתי אף פעם״
אני למדתי ולא קולטת כלום. כל אחד והמזל שלו.
״אבל עיוני, אני אגיד לך באמת,
אני שומע מה אנשים מספרים בלי המילים שלהם,
שפה זה כלום, את מבינה? מה זה משנה מה אתה מוציא מהפה,
העיקר מה הבן אדם אומר לך בלי מילים, את מבינה?״
.
אם אני מבינה? באיזו שפה לענות לו אני לא יודעת.
״אני מבינה דבר אחד וגם זה בקושי״ אני אומרת לו ומשתדלת לא לבכות,
מספיק לו העשירה עם הקפה הקר,
מה אני אפול עליו עכשיו גם עם הדמעות שלי?
״אני מבינה שאנשים בסך הכל רוצים שיקשיבו להם, כפרה עליך, בכל השפות.״
״אייווה!״ המלצר מחייך. חיוך זה סימן להבנה בכל השפות, בכל הדתות, בין כל האנשים בעולם. הצועקים, השותקים, הבוכים, הנטושים – כולם רוצים שמישהו יביא להם את הקפה שלהם, יכין להם אוכל, יחזיק להם את היד וישאל אותם בכל שפה שהיא: ״מה שלומך, יא עיוני, רק תגידי לי מה שלומך, התגעגעתי כל כך״
– –