להבין אחת ולתמיד

מי מחזיר כרטיס טיסה לתאילנד??

[המשך של הפוסט הזה]
זה לא רק תאילנד, הייתי מוותרת על כל חו"ל, אבל תאילנד זה ספציפית מוזר, אני יודעת, הייתי שם. אני מכירה את הטעם של האננס, הבגדים בשנקל, הטורקיז של הים – כל החבילה היפה-יפה הזאת. אבל אין, אני חייבת להגיד את זה בקול רם – תוך כדי פנטזיות בצבע טורקיז וחול ים, ממש במקביל – אין לי אויר, אני מפחדת, אני רוצה אל-על, רוצה הביתה, נגיד את זה ככה – יש מצב שאני הישראלית היחידה בחו"ל שמחפשת ישראלים.

יש הרבה הסברים פסיכולוגים לתופעה הזאת. הלבשתי על עצמי את כולם והם גם די הלמו אותי. עד שקראתי את הדבר הבא:

"אדם הנמשך לרוחניות ירגיש שמקומו בארץ ישראל.
גם אם לא יבין מדוע,
הוא ירגיש
שאין הוא יכול להתקיים בשום מקום אחר בעולם."

קראתי את זה לפני איזה… 7 שנים, בזמן שלמדתי הוראה. איכשהו הגעתי לעשות התמחות דווקא בלימוד מקרא, אני! שחונכתי קבל עם וטלוויזיה, לשנוא כל מה שמריח מדתיות ומיהדות. מצאתי את עצמי לוקחת כל קורס בחירה אפשרי דווקא ביהדות, או ישראליות. לא הבנתי איך זה יכול להיות שישראלית חילונית שכמותי נמשכת כל כך לגלות מה יש דווקא שם, ביהדות הזאת שלנו. זה שיגע אותי. ובו זמנית נמשכתי לגלות איזה סודות שברור היה לי שהם יתגלו רק שם.

כך יצא ש-4 שנים של לימוד "הוראה" עברו עלי ב-

חיפוש אחר היהדות שלי.

הלכתי לבתי מדרש, למדתי תנ"ך מחדש, לימדתי תנ"ך, למדתי תלמוד, מי בכלל ידע מה זה תלמוד?? ידעתי שיש סיפורים הזויים משיעורי תושב"ע בבית ספר ופתאום זה בכלל סיפורים מיסטים! ויש רמב"ם, והרב קוק, אוי הרב קוק… קראתי וקראתי, כתבתי עבודות, לימדתי, התאהבתי פתאום בתנ"ך, תנ"ך!! מה לי ולתנ"ך??

הייתי שיכורה מאהבה ועדיין הרגשתי שעוד משהו חסר.

אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, רְאִיתֶם?

לא משנה מה עשיתי, הנשמה שלי לא התיישבה במקומה. והכי עיצבן אותי? שידעתי, כמו שכל ישראלי יודע –

באיזה מקום נידח בראש, אין ישראלי שלא ברור לו כשמש שהקבלה שייכת אליו. ולא רק זה. אלא ששם יש את התשובות לכל השאלות.

בגיל 29 הבנתי שלא תהיה לי ברירה. בסוף אני אגיע לקבלה. רק "לא עכשיו". בטח יש עוד איזה הכנות שאני צריכה לעשות. נו, לא סתם אומרים גיל 40 וזה. לא יודעת, לא נראה לי שאני מתאימה לזה.

לקצר את הסיפור, בסוף הוגדשה לי ככה הסאה של היסורים שאני לא זוכרת בדיוק איך קרה השינוי, אבל הגעתי להרים טלפון ולבקש ללמוד קבלה.

…

הייתי הולכת ללמוד כל שבוע, שומעת את המילים שדיברו המורים ופשוט בוכה. בוכה. ממילים. לא הבנתי איך זה יכול להיות שזה אותו ה א-ב העברי אבל כשמסדרים אותו בסדר הזה שבו האותיות מסודרות בספרי קבלה – יש לזה ניגון פנימי. זה מרגש כל כך ואתה לא יודע למה. וגם לא אכפת לך. אתה רק מרגיש שהגעת הביתה. ואתה גם לא מבין בכלל לאיזה בית הגעת ומתי יצאת מהבית מלכתכילה?? אבל כלום לא משנה לך. רק ההרגשה הזאת.

המשפט הזה שכתבתי מקודם על להרגיש שמקומך בארץ ישראל גם אם אתה לא מבין למה, לקוח מתוך הספר "שני המאורות הגדולים – הרב קוק ובעל הסולם על גאולת ישראל".

ארץ ישראל בשבילי היא לא רק איזה מתווה גיאוגרפי מקרי שמתנהלת בו מלחמה תמידית לא רציונלית. ומסתבר שגם האהבה לאנשים שיושבים פה, היא קצת יותר עמוקה מאשר גאווה ציונית והוקרת תודה לאנשים שעושים את ציון למי שהיא – משוגעת, אהובה וחסרת תחליף.

המופת הוא שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל
[מתוך "מאמר לסיום הזוהר"]

בחופש והים של תאילנד, באיטליה, עם קפה כזה טוב שמוציא אדם מהדעת, תוך כדי שופינג, או בזמן שהעיניים נשטפות במראות הכי יפים בתבל, במקומות הכי מרגשים עלי אדמות – הרגשתי ריקנות בלתי מוסברת. אפשר אולי לכנות את זה בשם – געגוע, אבל הבנתי, שיש רק מקום אחד שבו אני מרגישה בֵּמקום. מקום שבו אני לא מתגעגעת לשום מקום אחר. וזה ארץ ישראל.