כיאה למערכת יחסים של 66 שנה,
אנחנו כבר קצת לוקחים אותה כמובנת מאליה.
כן, היא מתקשטת ואנחנו יוצאים לחגוג פעם בשנה.
אבל ביום-יום למי יש כח?
עבודה, ילדים, פקקים –
נהייתה קצת אפורה הגברת,
פעם היתה יותר פורחת.
והגלי-חום האלה?
והמלחמות הפנימיות?
ואין לה כסף אבל הילדים שלה כל היום בקניון
והחינוך… שלא נדע.
אז למה אנחנו לא מתגרשים?
למה אין לי ארץ אחרת גם כשאדמתי לא ממש בוערת?