מכתב אהבה ישראלי

לפני 100 שנה, עלה לארץ איש אחד, קראו לו משה.
האמת שקראו לו מישה אבל הוא לא רצה יותר להיות רוסי,
הוא רצה להיות ישראלי.
אז שינה ת'שם.

סבא שלו היה רב גדול ברוסיה, אבל הוא?
לא רצה להיות בחור ישיבה לבנבן חלשלוש.
אז שינה את הדת שלו לחילונית.

משה זרק את ספרי הקודש,
לקח מעדר בידיים,
והתחיל לעדור בשדות.
לאט לאט היבלות והפצעים בנו לו ידיים חדשות, לב חדש ובית.

* * *

והיו את הערבים והפְּרעות, אז משה למד בלילות לרכב על סוס ולירות בנשק.
בבוקר היה מתפלל לאלוהים שירד קצת גשם,
שישקה את השדות שזרע, שיהיה מה לאכול.
אבל לא הבין לאיזה אלוהים הוא אמור להתפלל.
משה היה חילוני.

משה לא היה רבנו. סתם אחד העם.

ועוד עולה חדש מרוסיה – בלי קשרים, בלי הסתדרות ובעיקר בלי אלוהים.

מה הביא אותו לכאן? ומה גרם לו לריב עם היהדות של עצמו למרות שלא חבש כיפה?

* * *

לפני 100 שנה באו לארץ כמה עשרות אנשים, יוצאי דופן ורגילים לחלוטין.
לימים קראו להם "חלוצים".
לא היה בהם שום ניצוץ אלוקי או סגולות משמיים,
הם היו אנשים רגילים לגמרי, בשר ודם.

רק דבר אחד היה בהם מיוחד: חילונים גמורים שנקבעה בליבם אמונה ואהבה לארץ ישראל.

עברו שנים,
בנו מה שבנו,
מתו מה שחלו
וחוקקו מה שחוקקו –
בסוף קמה להם מדינה.

"זו לא אותה המדינה"

© שלמה ארצי | קליק למילים

* * * *

על מה חשבו העולים הרוסים האלה שבאו לבנות את הארץ?
איזו חוקה רצו לחוקק כאן,
איזו זכות,
איזה אבות,
איזו יהדות ואיזו זהות??

100 שנה אחרי זה, מפורדים וכועסים, אנחנו עדיין לא יודעים למה אנחנו כאן,
אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים
ובעיקר לא מסכימים על ההגדרה של "מה זה יהודי?"

אז המצאנו חוקה
וימנים ושמאלנים
ואם אין מלחמה באויב משותף,
אנחנו נלחמים אחד בשני.

* * *

משה כבר מזמן מת.
מאיזו מלריה או מלחמת ששת-הימים

לא חסרות סיבות למות בארץ הזאת,
בעיקר חסרות סיבות לחיות

* * *

משה וחבריו הקימו קיבוצים, הקימו ערים.
ביחד לא הצליחו להסתדר וגם היום, לבד, בין 4 קירות ומחשב – מד האושר לא עולה. להפך.

אולי לעבור למדינה אחרת? שם המילקי יותר זול,
אולי להתגרש, למצוא אישה אחרת, או כמה,
לקחת כדורים, קצת משהו לעשן,
אולי עוד תואר? או ללמוד משהו לנגן?
מה, מה ייתן סוף סוף הרגשה של מילוי בחיים???

* * *

 דבר תכלית הבריאה מוטל על כל המין האנושי יחד: שחור כלבן וכצהוב בלי שום הבדל מעיקרו, אולם מתוך ירידתו של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, כמבואר לעיל שהוא ענין האהבה עצמית השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושות, לא היה שום דרך ומבוא לבא במשא ומתן עמהם ולהסביר להם, שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת הזולת, מלבד האומה הישראלית […]

נעשו אז מוכשרים לדבר הזה, דעל-כן מכנה אותם הכתוב בעת ההיא בלשון יחיד, כמו שכתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופירשו חז"ל "כאיש אחד בלב אחד", מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה סילק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היתה רק להועיל לחברו… ונמצא שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה ונעשו ללב אחד ולאיש אחד

(מאמר "הערבות" | בעל הסולם, מחבר פירוש "הסולם" לספר הזוהר)

* * *

משה זה אתם, זה אני,
זה כל אחד שיש בו איזה "חלוץ" פנימי או רבנו.
זה כל אחד שלא יודע למה אבל חשוב לו להיות כאן, דווקא כאן,
להיות שותף לחוקה של חיינו, בלי הצורך לשבת בכנסת,
פשוט על ידי אהבה ואמונה ומעשים פשוטים וטובים של אנשים בשר ודם,
זה כל אלה שעוד נשאר בהם ניצוץ חיים,
שמאמינים בכל ליבם שאפשר להפריח כאן את השממה והשעמום,
את הריקנות והתסכול,
זה אלה שמשהו בהם שמח כשהוא שומע את המילה "אחי"
ועוד יותר כשהם שומעים את צמד המילים "עם" ו"ישראל".
אתם האנשים שאני רוצה סביבי,
להקים יחד איתכם את המדינה מעפר,

להיות עם.
חופשי.
בארצנו