קוראת עדויות של שבים.
הלוואי שלא הייתי אדם מאמין
יותר קל לחשוב שאין אלוהים
כשהשטן משתולל ללא מעצורים.
הסיבה היחידה
שאני לא מתביישת להיקרא יהודיה
כשזה האלוהים שלנו,
היא שאני רואה אתכם,
עם ישראל.
אין כמוכם בעמים,
אין אנשים כאלה טובים,
דואגים, עוזרים, נלחמים,
מחבקים, בוכים, מחיים מתים.
אלוהים של השואה הראשונה והשניה
לא ראוי לכזה עם,
לכאלה אנשי מופת.
כמוכם.
עד השבעה באוקטובר תפסתי מעצמי אדם הומני אבל –
הלב שלי קרוע לכאלה גזרים הלילה,
שהוא ממש פועם בלית-ברירה,
אם משהו נותר בי
זו רק זעקה עמוקה
שלא נפחד למחות אותם עד עפר.
שנמשיך ככה כמו האריות שאנחנו
בלי חשבון ובלי כלום,
אנחנו פה אחד בשביל השני,
ממי יש לנו לפחד?
אפילו אלוהים כבר
הפעיל עלינו את כל התרחישים הכי חולניים
שאי אפשר היה אפילו לדמיין.
והנה, אנחנו עדיין כאן,
מקימים אחד את השני מעפר.
תבטיחו לי שלא נפסיק
שתמיד נדאג אחד לשני, לשניה,
נראה תמיד כל יהודי ויהודיה
לא ניתן להם להתמודד לבד
נהיה שם בשבילם כמו שאנחנו עכשיו
לא נחזור לעולם אחורה למה שהיה
נצעד תמיד ביחד, תומכים אחד בשני,
עוזרים למי שצריך
כי תדעו לכם
שהרגעים היחידים
שבהם הלב מפסיק לכאוב,
אלה הרגעים שבהם עוזרים למישהו אחר
או פשוט נמצאים יחד עם אנשים שאוהבים.
תנסו, אל תאמינו לי,
רק תבטיחו לי
שעכשיו, כשאלוהים עזב,
אנחנו נשארים.