מחר יש בחירות.
באופן טבעי מדברים אלי הסלוגנים הישראלים: "מפסיקים להתנצל, אוהבים את ישראל", מפלגת "כולנו", הישראלי שיודע לכתוב על ישראלים יותר יפה מכולם – יאיר לפיד, "אם תרצו" והתמונה של הרצל, "ציוני אמיתי בוחר.." ועוד ועוד. אז התקשרתי לחבר טוב, שהיה לוחם ביחידה מובחרת בצבא. הייתי חייבת לבדוק אם הוא מרגיש ישראלי או עם-ישראל בזמן הזה. הוא מצביע "עלה ירוק".
"מילא בזמן שלום אתה לא מתחבר ל"עם ישראל", זה נשמע לך דתי, אבל מה קורה לך בזמן מלחמה? אז לפחות אתה כן מרגיש עם? או ישראל?"
"עם ישראל במלחמה? זה אומר שאני לוקח נשק ביד והולך כנגד רצוני להלחם כדי לשמור על האנשים פה, ואז יש איזה חבורה של מאוננים על ספר תנ"ך שאומרים שהם רק יתפללו ואתם תזדיינו במלחמה שלכם, יהרגו לכם חברים, אחים, משפחות הרוסות, אנחנו נתפלל".
למה "עם ישראל" שייך רק לדתיים, למה??
חשבתי שאולי לזגורי הפתרונים…
"מסורתי? זה אחד שעושה מה שבא לו אבל בכל זאת פוחד שאלוהים יעניש אותו"
לפחות צחקתי קצת…
אין לי תשובה לחבר הזה, רק צער גדול שלוחם ביחידה מובחרת, "מלח הארץ" כזה, בן 26 בסך הכל, הולך להצביע עלה ירוק וחושב על הטיול הבא שלו בחו"ל במקום לחשוב על איך לעשות את החיים טובים יותר דווקא בארץ הזאת. אדם ש-literly הקריב את חייו עבור המדינה הזאת אבל לא מוצא בה את מקומו, את עתידו, את ההווה שלו, לא מוצא ראש ממשלה ראוי אפילו במקצת להצביע עבורו.
זה אומר מבחינתי שהוא איבד את התקווה. ולא רק הוא. אני שומעת את המבוגרים תמיד אומרים שפעם לפחות היו דמויות משכמן ומעלה ללכת אחריהן. היום? בעיקר שחיתות, תחושת תסכול ואין מוצא והכי גרוע? ריפיון ידיים. אף אחד כבר לא רוצה להלחם, להמציא (רק אם זה יביא לו כסף), לחלום, לנסות, להתעקש ולהתחבר לעוד קבוצות שרוצות בדיוק את אותו הדבר.
עם ישראל לא שייך רק לדתיים. גם לא לחילונים. גם לא לאשכזנים או הייטקיסטים או לביבי או לאובמה.
עם ישראל הוא שלנו, של כולנו,
עם ישראל זה אנחנו!
אם רק נרצה…
