״הילדים עם הרובים – תורכם!״

״כל הילדים עם הרובים לבוא לפה, עכשיו תורכם!״
הסתכלתי מסביב לבדוק איפה אני ואיפה הילדים עם הרובים.
אני בפתח תקווה.
אז אוקיי, מידי פעם יורים פה באנשים אבל סירייסלי? ילדים??

אני 2 מטר מהבית שלי.
דשא.
יומולדת.
לפחות ככה זה נראה.
יש איזה ואן שחונה ליד הדשא, על הצד שלו מותקנות 3 טלוויזיות, וילדים מחוברים אליהן עם שלט או ג׳ויסטיק או איך שלא קוראים לדבר הזה שמתקשר עם האקסבוקס. חיים על הקצה פה, בפתח תקווה – יוצאים לדשא ומביאים את הטלוויזיה החוצה.

ואז, אחרי שסיימו להרוג את מי שצריך בטלוויזיה, הגיע התור של הקבוצת ילדים עם הרובים. פליטי האקסבוקס בורחים, והילדים עם הרובים יורים עליהם. או לפחות ככה הבנתי, תכל׳ס אני לא מבינה במשחקי מלחמה, יכול להיות שהם ירו על מישהו אחר.

אני לא חסידת אומות עולם.
בצבא נהנתי ממטווחים יותר ממה שראוי להנות מהם, ויש כמה אנשים שאני מאחלת להם מוות הרבה יותר איטי מאשר בירייה. אבל come on, ילדים בני 9? אנחנו אמורים לקטר על זה שהם בתוך מסכים כל הזמן ולי אין זכות קיטור כזאת בכלל, אני בעצמי מרגישה שם בבית. אבל זה מה שהם עושים בתוך המסכים שמוציא אותי משלוותי, או עצם הרעיון שילדים (וילדות) בני 9 מחזיקים רובה בידיים בפאקינג מסיבת יום הולדת. מה הם יחזיקו בגיל 10? פצצת אטום? בקצב הזה זה לא מפליא לשמוע שילדים בני 13 מסתובבים עם סכין בכיס, הייתי מצפה מהם ליותר.

היום מישהו שאל אותי אם כדאי להביא ילדים לעולם. עניתי לו שזה תלוי לאיזה עולם הוא חושב שהוא מביא אותם. הוא דתי, אז אצלו הכל בעולמו של הקדוש ברוך הוא מתקיים לטובה. אצלי הכל מתקיים בסימן שאלה אז… איך לומר… שום דבר לא נראה לי לטובה בעולמו-של. הרובים, ההורים של הילדים שעומדים בצד ומדברים והכל נראה להם תקין, המכונית הזאת עם המסכים, הגירוי-יתר, המוסיקה החזקה מידי, הצעקות, הכל בהיי-ווליום, בהיפר, בסטרס, מה קרה?? תנוחו רגע!

– – –

הקטע הכי קשה בפוסטים זה למצוא להם סוף.
אין לי משהו חכם להגיד או שלא נשמע מטיף. אני הולכת להקים בית ספר וזהו, כי נמאס לי ללכת ולהזדעזע כל היום. ״עת לעשות״, קורא לזה בעל הסולם. ואני? אני נתלית באילנות גבוהים, אלא במה אני אתלה, במכונית עם מסכים ורובים?

ואלה הן הסיבות שהוציאו אותי מחוץ לגדרי,
והחלטתי כי עת לעשות לה'
ולהציל מה שאפשר עוד להציל

(יהודה לייב)