זה כמו שנפרדים מבן זוג שאוהבים – שהלב שלך מעוך מרוב אהבה אבל זה בלתי אפשרי יותר לחיות ביחד ואת מתבשלת עם זה יום אחרי יום עד שאת מחליטה שזהו, זה היום. ואת מסתכלת עליו עושה את הדברים הרגילים ואת חושבת לעצמך בלב – הנה הרגע הזה של ה"לפני" ו"אחרי". עוד שניה אני הולכת להנחית עליו פצצה ועכשיו הוא מאושר, איזה באסה שאני צריכה להיות גם ב"אחרי".
אותו דבר הסתכלתי על הילדה שלי בבוקר.
בלילה עוד הצלחתי לתרץ את הבומים של הנפילות טילים אבל בבוקר קיבלנו אימייל שמחר הקייטנה תהיה במבנה אחר, קרוב למרחב המוגן אז זהו. הגיע הזמן לספר.
מה לא עובר לאמא בראש ובלב ברגעים כאלה?
"איזה חרא עולם, איך אני אסביר לה את זה עכשיו?" מה היא מבינה, מה לא, עד כמה לספר,
את מי להאשים??
להזהיר אבל לא להלחיץ, שלא תאבד את האמון באנשים ובעולם, ומה עם האמון שלי? לא, בשום אופן לא להפיל עליה תיקים שלי. רק מה שרלוונטי. מה שקשור לגיל שלה. אבל על איזה גיל בכלל מדובר, ילדים בעולם נורמאלי צריכים ללמוד מה זה מקלט וטילים בגיל 5??
תוך כדי שאני מכינה לה שוקו, אמרתי לה שאני רוצה לדבר איתה על משהו. הושבתי אותה על השיש, סיפרתי לה על ארץ ישראל, על זה שיש אנשים שמאוד כועסים על אנשים אחרים והם עושים דברים לא טובים, הם יורים טילים, את יודעת מה זה טילים? בטח שלא, תודה לאל שאת לא יודעת עדיין.
וצבא? את זוכרת שדיברנו על צבא? כן, דוד זיו תפס אנשים רעים כאלה בצבא ושם אותם בכלא. מה זה כלא? נדבר על זה בפעם אחרת, כן, גם אמא היתה בצבא, לא אני לא הייתי במשטרה, נכון, באמת מזל שאנחנו בנות.
הלוואי שהייתי יכולה להסביר לך למה יש רוע בעולם. תני לי לחשוב על זה רגע.
"אבל אמא, אני כבר יודעת למה. זה כמו שהסבירו במרשמלו על מר-מר"
זה, בדיוק זה הרגע שאליו התנקזו כל המאמצים שלי בלהיות אמא.
אבל לא סתם אמא. אלא האמא שאני מנסה להיות לילדה שלי בעולם שאני רוצה שהיא תגדל אליו.
אלף פעם שמעתי מאחורי ומצדדי ומכל הכיוונים את הניגונים האלה כמו
"איך את לא שומעת חדשות?"
והמפליא אף יותר "אין לך טלוויזיה בבית???"
"בית ספר דמוקרטי?? השתגעת לגמרי? זה לא מכין ילדים לחיים!"
את נאיבית,
בהצלחה,
את מנותקת,
הוזה,
תתבגרי,
קחי אחריות,
תתקשרי לעולם,
תפסיקי עם השטויות שלך,
זה מה יש,
מי את חושבת שאת,
זה מה שמלמדים אותכם בקבלה שלכם?
אז בדמוקרטי?
אז מאיפה את מביאה את הרעיונות האלה?
יש איזה מקום פנימי באדם, ששם טמון כל הטוב. כל מה שנכון, כל מה שמרגיש אוהב ונעים, ההפך ממה שמבטל, ההפך מרע ומפריד. מן מקום כזה שידעת שהוא קיים כשהיית ילד, גם אם לא זכית לו – עדיין ידעת שככה זה צריך להיות. מקום מחבק שבו מקבלים הסבר על העולם ומדברים בו על רגשות, מקום שבו אם ילד נופל לא צוחקים עליו אלא רצים אליו כולם בבת אחת כדי לעזור לו.
לרוב לא לומדים דברים כאלה בבית ספר, בטח שלא בטלוויזיה, אם יש לך מזל בחיים – אתה יכול לדבר על זה עם חברים ממש ממש טובים בלי שהם יצחקו עליך מרוב בהלה.
למזלי, ידעתי שיום יבוא ואני אהיה גדולה ואני אמצא עוד אנשים שמאמינים כמוני שדווקא המקום ההוא צריך להיות אמיתי והמלחמת הישרדות שאנחנו נמצאים בה יום יום היא לא המצב הרצוי. מצאתי עוד אנשים כאלה בכל מיני מקומות בחיים. היום, אני כבר יודעת שיש ממש מרחב מוגן כזה שלם, שבו עובדים עשרות ומאות אנשים אך ורק על דברים טובים. המקום הזה נקרא ערוץ 66. זה מן מקום כזה שכשהיתה לי טלוויזיה לא הייתי מפחדת להשאיר אותה דולקת 24 שעות על הערוץ הזה כי לא היה בי חשש שהילדה שלי תחשף לתכנים לא טובים. להפך. זה מקום שבו מדברים בגלוי על אהבה ועל חיבור ועל עם ישראל ועל כל האנושות, ויש הסברים לילדים קטנים ולילדים מאוד גדולים על המציאות, גם זאת שאנחנו לא מבינים איך התגלגלנו אליה, ועל כל התופעות הקשות שקורות לנו כל יום ואף אחד לא הסביר לנו בצורה מספקת למה ואיך אפשר לעשות שיהיה אחרת.
אני מעדיפה שיקראו לי כל יום בשמות וישפטו אותי בעיני הבשר ובלב של אבן ובמוח שטוף מתכנים הרסניים. אבל הילדה שלי? היא גדלה על ערוץ 66. כדי שאם אני אשאל אותה שאלות קשות על העולם, היא מיד תשלח אותי ללמוד בכיתה של מר-שמלו.