לוחם דובדבן עם כמות שרירים שהיתה מעמידה בפינה כל מדריך בחדר כושר, עומד ומרצה על ״השביעי״. ככה הם קוראים לו, הלוחמים, ״השביעי״. לא צריך להוסיף ״באוקטובר״, כולם כבר עוברים להקשב רק מהמספר הזה, השביעי.
אני נולדתי בשביעי. בתשרי. 46 שנים אחרי זה, בשביעי לאוקטובר – מתתי, כמו כל יהודי. מתנו ונולדנו מחדש כעם. נזכרתי ביום המוות-הולדת הזה היום, בהרצאה של הלוחם.
זכיתי להתגנב להרצאה שהיתה מיועדת רק ללוחמים ולחברי כיתות כוננות. הלוחם, חבר בכיתת כוננות ש״בשביעי״ הצילו קיבוץ שלם מרצח-עם, עמד שם וסיפר את הסיפור שלו ושל 11 החברים שהיו איתו, מול 100 מרצחים. הוא סיפר על האבדות וסיפר על הקרבות, חצי מהמילים הצבאיות לא הבנתי אבל את הלב המטורף הזה שפועם בהם הבנתי טוב מאוד. וגם כמה מהמילים:
״נחיתות מספרית״, ״איגוף״, ״הוא היה מפקד ביהל״ם״, ״היה״, ״בזכותו״, ״מלאכים״, ״גולני״, ״גדוד צנחנים״, ״על כל טנדר 12 מחבלים״, ״6:34״, ״מחבלים בחצר״, ״ממד״, ו- ״טיהור״ – ככה קוראים לשטח שהקדושים שלנו עוברים בו ומוודאים שהוא נקי ממחבלים, ״טיהור״, אתם מבינים? כאילו שאפשר לפקפק אחרי זה שאנחנו עם של קדושים.
הסתכלתי על האנשים שישבו שם בהרצאה. כמה עשרות טובות של לוחמים מ״היחידה״ ועשרות נוספים של אוחזים בנשק ובתואר ״חבר כיתת כוננות״. כולם כולם אבות, ילדים, אחים, בעלים – כולם יושבים זקופים, מחבקים את הנשק ומקשיבים מרותקים. מי יודע מה כל אחד מהם ראה, חשבתי לעצמי. מאיזה יחידות הם באים? כמה יהודים כל אחד מהם הציל?
וכולם,
אנשים רגילים,
אם הייתם רואים אותם ברחוב
כבר הייתם מדביקים להם איזו תווית:
דתי, מזרחי, גבוה, שמן, סטלן, פרימיטיב, חננה של הייטק, משתמט, מתלהב, אשכנזי, מתנשא, שמאלני, ימני, וגם אני, גם אני הייתי מדביקה להם איזו תווית. בלי הנשק, בלי המבט הזה בעיניים ששמור רק לחברים, בלי להתגנב ולראות אותם מהגב, זקופים, אוהבים, נחושים, חזקים, הכי יפים בעולם, בלי כל אלה –
גם אני הייתי נופלת למלכודת הסטריאוטיפ
ולא הייתי יודעת שעומד מולי לא סתם ישראלי
אלא קדוש, מלאך מגן ומציל,
אב שנשבר רק כשהילדים שלו יוצאים מהממ״ד
שבוכה את כל הדמעות רק עבור מישהו אחר
איזה חבר, אח, מישהו שרק הכרת ונתן לך את חייו
או את רגליו,
מישהו שאתה יכול סוף סוף לסמוך עליו,
וביחד להסתער, לשמור, להגן,
עלינו, ה״אזרחים״,
ככה הם קוראים לנו, הקדושים,
ואני קוראת להם בלב ״מלאכים, אחים, יהודים, ישראלים, ילדים שלי,״ של כל אישה שבן רגע הופכת לאמא כשהיא רוצה לחבק אותם כל כך, להגיד להם ״בזכותך״ וגם ״תודה״ ו״עליך נאמר עם סגולה״, משוגע, איפה היית כל החיים שלי, אל תלך אף פעם, אין אנשים כמוכם בעולם,
ותדע,
שכל מה שעשית לא היה לשווא,
שכל הטלוויזיה זה סתם שנאת חינם,
זה לא אמיתי,
אני אמיתית,
והילדה שלי,
והילדים שלך
ואשתך
והלוחם שלי
וכל הישראלים
האמיתיים,
הרגילים,
העצבניים והיפהפיים
שאם רק היו יודעים
שעומד מולם מלאך,
היו מורידים את הווליום ואומרים
״סליחה, אח״
מנשקים לכם את הידיים
ומזמינים אותכם ללאפה שווארמה
או אליהם הביתה
שתראה מה שהצלת
שהם יוכלו להגיד לך פנים אל פנים
״עכשיו אני״
וגם – תוריד את המדים,
לך להתקלח
כי עכשיו אני לוקח
אחריות על הפה שלי
על המילים שיוצאות ממני
כי זה שדה הקרב שעוד נשאר לנו לטהר.
אבל אחרי שראיתי אותם –
אני סומכת עלינו,
על אלה שבוערת או כבויה בנו
נשמה ישראלית, יהודית,
אנחנו רק צריכים ללמוד להדליק בתוכנו
את ״השביעי״
להיזכר
שהאחר
מסר עלי נפש
ועכשיו תורי
בלי נשק
פשוט להפסיק
את כל מה שמפריד
להיות ראויים
להיקרא להם ״אחים״,
אם הם טיהרו אז אנחנו טהורים
אם נאמין בזה אז סוף סוף נהיה ראויים
סוף סוף נהיה מסוגלים
להמשיך את מה שהם התחילו,
למסור נפש בלי לשאול ״מי הוא״
מי הוא? הוא יהודי, ישראלי,
בדיוק כמוך.