היא שמה יד על הלחי שלי ואז נישקה את היד, כמו שעושים למזוזה.
יש הרגלים של אנשים שמפעימים לי את הלב. במיוחד כשזה אנשים שהכרתי לפני שלוש או ארבע שעות.
בית חולים. הכל בסדר, ברוך השם, אבל אז עוד לא ידענו שהכל באמת בסדר. באתי עם חברה כנראה ביום גרוע במיוחד. לא היה מקום לשבת במיון, אנשים דיממו על הרצפה ולתוך מגבות, אפילו היה שם אסיר עם בגדים כתומים ושלשלאות על הרגליים כמו בסרטים.
מי תיאר לעצמו שעוברים כאלה סרטים בחדר המתנה של בית חולים.
באיזה שהוא שלב ראיתי כיסא פנוי ופשוט נשפכתי עליו, לצד אישה לא צעירה שלידה עמד ההליכון שלה. היא ישבה בלי לזוז ובלי להיאנח ופשוט צפתה באנשים. אז צפיתי גם.
היה אחד שלא הפסיק לצרוח. אבל מה זה צרחות?
״הלם״ אמרה לי האישה
״סליחה?״ לא הבנתי על מה אנחנו מדברים
״הוא בחדר הלם, זה שמה, לכי תראי״
הלכתי.
חזרתי.
״הכל מוקף שוטרים, לא יכולתי להתקרב״
האישה הינהנה בראש והמשיכה להתבונן בשקט.
לא הבנתי איך היא יכולה להיות כל כך שקטה ולא לזוז אז שאלתי אותה אם היא רוצה שאני אביא לה משהו.
״אולי קולה? או מים. מה שאת מעדיפה. שוקולד? ארטיק?״
היא צחקה ״ לא, לא תודה מותק לא צריך. את יודעת מה אז קולה. אבל בבקבוק.״
איך שמחתי שיש לי תעסוקה לפחות ל-5 דקות… זאת שליוויתי נכנסה בינתיים לרופא אז בכלל היה לי זמן לשרוף.
בסוף מצאתי קולה בבקבוק.
הסתכלתי על המשקה המושמץ הזה וחשבתי לעצמי כמה שה-10 שקלים האלה לא קנו חרא בבקבוק עם ערמות של סוכר אלא הזדמנות לקשר.
סתם בן אדם יושב בבית חולים, שניה לפני הוא היה זר ופתאום אתם שותים קולה ומדברים על החיים. מרים, קוראים לה. היא הראתה לי בתעודת זהות.
״תראי את השם משפחה״ היא אמרה לי ואני התפעלתי דווקא מהמבט בעיניים הכחולות האלה שלא דהה בכלום עם השנים. ״את רואה? התחתנתי עם ׳שכנזי״.
״עם מי התחתנת??״ לא הבנתי מה היא אומרת, יותר מידי רעש
״שכנזי, שכנזי אומרים לך. תראי את השם משפחה. הבנת?״
אשכנזי. הבנתי.
צחקתי.
״מה כל כך מיוחד באשכנזי כשאת עירקית שיודעת להכין קובות?״ היא הגיעה מעירק, מרים, אבל לא התפעלה כמוני מהקובות.
״הוא מת יום אחרי החתונה״
״מהההה??״ הפעם הבנתי אבל לא האמנתי
״יום אחרי החתונה אומרים לך!״
״וואו״ דמעות כבר ניקוו בעיניים של שתינו
״ולא יודעים למה. לא יודעים אמרו״
״מה, דום לב?״ שאלתי
״לא יודעים אומרים לך!״ מרים כאילו התעצבנה עלי אבל לא באמת וגם אם באמת לא היה לי אכפת.
״אני ממש מצטערת לשמוע. והתחתנת אחרי זה שוב?״
״לא. לא התחתנתי ולא ילדים. כלום. רק הוא.״
איך, איך אלוהים הושיב אותי ליד סיפור רומנטי קורע לב באמצע בית חולים, איך הוא מכיר אותי.
זאת שליוויתי יצאה בינתיים מהרופא, הכרתי לה את מרים ואמרתי לה שנצא רגע לעשן ״ואל תדאגי, מרים שומרת לי על הדברים״ אמרתי לה.
״אנחנו שומרים אחד על השני״ מרים ענתה כאילו ידעה שכל החיים אני כותבת על מה זה להיות ישראלי והנה, הנה המשפט שבגללו אני אכתוב פוסט כשכל הטירוף הזה ייגמר.
עישנו, חזרנו, ישבנו, קמנו וכל הזמן הזה מרים יושבת ומחכה שיקראו את המספר שלה. מסתכלת בנחת על העוברים ושבים, הצועקים והשקטים, ההולכים ואלה שהגיעו על אלונקות.
אחרי שעתיים הגיע איש אחד מדמם מהאף, מבוגר, מבוהל, לא יודע לאן ללכת.
״בוא תשב״ פיניתי לו את המקום שלי ליד מרים והתחלנו לדבר גם איתו. מפה לשם אנחנו מכירים אנשים משותפים, משם לפה התיישב לידו מישהו שעזר לו להידחף לחדר של האחיות. ערבי. ״אבל כולנו בני אדם, למה לא לעזור?״ הוא אמר וכבר נסחפנו לשיחה גם איתו.
ככל שהסתכלתי סביבי ראיתי כמה אנשים מדברים עם אנשים אחרים שהתיישבו לידם. שכנזים עם מזרחים, ערבים עם יהודים, והדתיה עם המשפחה של הרוסים.
לא כולם.
חלק היו ביישנים.
או כאובים.
או עייפים או צפופים או לא יודעת מה.
ורציתי נורא להגיד להם שגם אני הייתי כל אלה, אבל אחרי ששתיתי עם מרים קולה ובכינו קצת ודיברנו הרבה, אז בסוף היא שמה יד על הלחי שלי ואז נישקה את היד, כמו שעושים למזוזה ואמרה לי ״תבורכי, יא בינתי״ ובכתה ואני הבנתי אותה אפילו שאני ׳שכנזיה, וחיבקתי אותה אפילו שאני אשכנזיה והרגשתי שלמרות שהייתי כרגע בבית חולים 4 שעות, הכל פחות כואב כשפותחים למישהו את הלב.