התל אביביות השבורות

״תן לי לנחש, הן בדרך כלל רזות,
מה שבטוח – בדיאטה.
כולן עם קעקועים,
לובשות בגדים קצרים,
חושפים,
(את הגוף, הלב שלהן ארוז)״
״מה זה ארוז? שבור!״ הוא מדייק אותי.

״תראה אותן״ אני אומרת לו ״כולן יפהפיות, איך אתם יכולים לבחור בכלל?״

״עזבי,״ הוא עונה לי ״את יודעת איך אנחנו קוראים להן?״
״נו?״
״התל אביביות השבורות״
הרג אותי.
״למה, בצפון אין שבורות?״ אני מנסה להגן עלינו למרות שאני יודעת טוב מאוד למה הוא מתכוון
״לא ככה״

התל אביביות השבורות.

בערב אני מדברת עם חברה. תל אביבית. שבורה. עם שני קעקועים, מקצוע פגז וערמות של חוסר ביטחון עצמי.
״זהו, יצאתי מהאתר הכרויות, הפעם זה סופי״ היא חותמת לי.
״נשברת?״
״אני כבר מזמן שבורה, אבל מה אפשר לעשות? איפה אני אכיר מישהו?״

הלוואי שהיו לי תשובות בשבילה, או מילים של נחמה. אבל כבר מזמן אין. ואלוהים, אתם כבר יודעים, לא עונה לי, אז את מי אני אשאל?

״תגיד,״ יומיים אחרי זה פגשתי שוב את ההוא של השבורות ״אתה באמת לא רוצה למצוא מישהי? בן כמה אתה?״

״40, וכן, אני כבר רוצה סוף סוף. כבשתי את כל העולם אבל בכל מקום אני חוזר לבית ריק, לבד. נמאס לי״
״נו?״
״מה נו?״
״אז איך אתה לא מוצא? יש כל כך הרבה!״
״תראי,״ הוא אומר קצת יותר בשקט ״יכול להיות שאני כבר שבור בעצמי, את מבינה?״

מבינה, לגמרי מבינה. בסוף הלבד תופס ושובר כל אחד. עם כל החומות והפוזות שבנית מסביבך, כשאתה בטוח שאף אחד לא יוכל להתקרב ופתאום מחשבות זרות, חומות מתנפצות, ״פתאום כבר בא לי שתחכה לי האישה שלי בבית,״ הוא ממשיך לספר ואני ממשיכה להבין ״עם ריח של קציצות, ושתדאג לי לבגדים, את יודעת כמה בגדים הרסתי? אני גרוע בכביסות״

צחקתי. כמה קשה כבר להפריד צבעים של בגדים? אבל לא אמרתי כלום, כי בינינו, גם כמה קשה זה להרוג ג׳וקים? אבל כשאין ברירה – הורגים, מכבסים.

אני חושבת על כל החברות שלי שהיו מתות לעשות לו כביסה וקציצות, גם זאת הצמחונית. ואני לא יודעת מה יהיה איתנו הסוף, למה אנחנו לא מסוגלים לבנות קשרים? למה קשה לנו כל כך להגיד ״זאת האחת״ או ״אותו אני רוצה״ ויאללה!

******

אהבה,
הבסיס של חיינו,
קשר, יחד –
כל החומרים שמהם עשוייה האנושות,
איך הצלחנו לסבך את זה כל כך?
מילא זה – אין לנו מושג איך מתקנים.
מזל שאפילו שאלוהים לא מדבר איתי, הוא לפחות הוא שולח שליחים.

״ישנה נשמה אחת,
והיא עברה שבירה.״
איך אנשים מעבירים את החיים שלהם בלי כתבי מקובלים – אני לא יודעת
״החלקים שלה (של הנשמה) זה אנחנו,
בכל אחד מאיתנו יש חלק קטן מאותה הנשמה,״
זה לא הדבר הכי מרגש ששמעתם בחיים?
״הנשמה הכללית הזאת נקראת אדם
ואנחנו חלקים ממנה,
לכן אנחנו נקראים "בני אדם",
ואנחנו צריכים להתקשר אליה
בינינו
בחזרה לאותו המבנה,״
זה לא שיש תשובה ישירה,
או כישוף,
או ברכה,
או חוטים אדומים,
אבל לפחות יש הסברים, אתם מבינים?

מלכתכילה אנחנו שבורים,
לא בגלל שיותר מידי פעמים שברו לך את הלב,
גם לא בגלל שההורים ולך תוכיח ותהיה שווה,
לא בגלל כל אלה.
זה לא שאתה שבור ולא אני שבורה,
אלא מה ששבור זה הקשר בינינו,
זה, רק זה.
אנחנו מי שאנחנו,
סך הכל אוסף של חלבונים וזכרונות
שעוד כך וכך שנים כבר לא יהיו פה בכלל
מה באמת אנחנו מחפשים, אתם יודעים?
אני אגיד את זה בשקט,
שלא תבהלו,
בכל זאת 9 באב היום,
שלא יפלו לנו עוד פעם כל החומות,
במקום הכי עמוק שלנו
אנחנו מחפשים דבר מאוד פשוט:
לחזור להתחבר.
זהו. כזה פשוט.
רק שאנחנו לא יודעים איך לעשות את זה.
אני גם לא יודעת איך.
אני לומדת כל יום מחדש.
אבל עצם הידיעה שהשבירה היא לא בי אלא בינינו, רק הידיעה הזאת מורידה קצת מכל הלחץ, השיפוט, כל הטוב הזה שאנחנו מרעיפים על עצמנו ועל אחרים בלי רחמים.

*****

״אולי אני אחפש לי מישהי בראשל״צ״ ההוא מהשבורות אמר בסוף
״למה דווקא שם?״
״לא יודע, ההורים שלי גרים שם, נראה לי שאני צריך מישהי מהשכונה, את יודעת…״
בראש הרומנטי שלי כבר דמיינתי אותו מתקשר לאהבת נעוריו ואז מספר לי שהיא בכלל גרה בתל אביב עכשיו והם סוף סוף יחברו את השברים שלהם ביחד. אבל הייתי חייבת ללכת כבר, בכל זאת, אני גרה לא רחוק מתל אביב, יש לי כמה שברים משל עצמי לאסוף.