כשאהוב ליבי יצא לסבב חמישי של מילואים

בשבועות האחרונים של חזרת השבויים כל כך נחנקתי מהתמונות והזוועות והמחשבות והיאוש והתסכול, שלא מצאתי מילות נחמה בשבילנו.

אפילו לא מילה אחת.

רק עצב תהומי.

אני,

שכותבת 10 שנים מילות אהבה ונחמה אל ועל העם הזה – לא מצאתי אפילו מילה אחת טובה. מילה אחת של תקווה. הכל נצבע לי בשחור.

וכשהאהוב הפרטי שלי יצא לסבב חמישי של מילואים – איבדתי את זה סופית. התפרקתי. ימים שלמים לא הפסקתי לבכות, העיניים שלי כל כך התנפחו שלא יכולתי לפקוח אותן.

בכוחות לא מובנים גררתי את עצמי לעבודה, בידיעה שאינטראקציה עם אנשים שאוהבים, היא המרפא היחיד לנפש שבורה. אחרי העבודה בהיתי בטלוויזיה עד שהמוח שלי נכבה ויכולתי להרדם. ולפעמים לא נרדמתי עד לפנות בוקר או עד בכלל.

מתה מהלכת שנשברת מכל תמונת טקס של ממלכת הרוע והחמאס, מחכה שהקב״ה יקיים את הבטחתו ״כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ״

תשחית, תשחית, מלאה הארץ חמאס, למה אתה מחכה??

אין קול ואין עונה.

שבועות.

אני על הקצה – והוא לא עונה.

משפחת ביבס – והוא לא עונה.

מוזלמנים – והוא לא עונה.

משרד הבטחון מוציא את הנשמה לנפגעים – והוא לא עונה.

הם מתאבדים – והוא לא עונה.

נו מה????

מה עוד אתה רוצה,

למה אתה מחכה,

״לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה״???

.

אלוהים עונה בזמן שלו.

לפחות לי.

ואל תספרו לי שאצלכם התפילה נענית מיד כי אני לא במצב רוח מפרגן. אם הוא עונה לכם תמסרו לו שיש לנו בעיות תקשורת רציניות ושימצא זמן להשקיע ביחסים שלנו, למען השם.

בקיצור,

שבורת נפש שאני, הלכתי היום לאכול בחדר אוכל של מדרשת הגולן והיו שם איזה כמה מאות חיילים, סדירניקים ומילואימניקים שבאו להתארח או לא יודעת מה ולאכול.

בעודי יושבת, ואוכלת, מסתכלת על הים של בני האדם המובחרים האלה, אמרתי לזאת שלצידי:

״תראי אותם. איזה יפים הם? כל אחד מהם עצר חיים שלמים, לכל אחד יש סיפור, מי יודע מה הם ראו, מי מחכה להם בבית. וכולם כולם עצרו הכל כדי לתת מעצמם למען אנשים אחרים שהם בכלל לא מכירים״.

ואנחנו ממשיכות לאכול
ואני ממשיכה להתבונן עליהם,
אנשים רגילים לחלוטין
ובו זמנית יוצאי דופן
ופתאום משהו השתנה לי בלב,
בלב השבור שלי.

פתאום הרגשתי שאני לא לבד יותר, שהתמונות של הטקסים של החמאס זה הבל הבלים לעומת המתיקות והכח שיש פה באולם הזה, בין כל האנשים הרגילים ויוצאי הדופן האלה, בין כל האהבת חינם והמסירות נפש ששורה כאן יחד עם השניצלים והאורז.

דמעות חנקו אותי והפעם, לשם שינוי, לא של עצב. דמעות של אושר, אושר שהיושב במרומים סוף כל סוף ענה לי, הוכיח לי באותות ובמופתים שבני אדם רגילים יכולים לרפא גם את הלב הכי שבור בעולם.

‏

אני לא יודעת מה בדיוק קרה לי שם, אבל לראשונה מזה שבועות יצאתי עם מילים ועם תובנה מאוד חזקה שאם רק נשכיל לכבות את הטלוויזיה וללכת לשבת בין מילואימניקים, נגלה שאנחנו כבר ניצחנו את המלחמה הזאת. כי אנחנו כבר נזכרנו מי אנחנו ואיך באמת ראוי לחיות.

‏חצי שעה אחרי זה, המנהל של בית הספר של הילדה שלי ביקש את אישור ההורים לצאת מהלימודים ולהניף דגלים בשיירה לכבוד הביבסים.

״ אם זה החינוך במדינת ישראל״, חשבתי לעצמי, ״אז יש לנו גם עתיד״.

וככה,
עם לב מלא באנשים טובים,
חזרתי לחיות,
חזרתי לכתוב,
ואני שמה את זה כאן בינינו
כדי שתזכירו לי

בפעם הבאה שאני מאמינה למצגי-שווא, שהאמת היא איפה שרוצים לראות אותה, שהאהבה לא נעלמה לשום מקום וגם לא אלוהים, הוא פשוט אוהב קהל גדול, הוא מתגלה כשיש מספיק אנשים שמפנים מעצמם מקום ואומרים ליהודי אחר ״בוא״.

בתמונה:
נעליים שלא ראו בית כבר יותר מדי זמן.