מי שמעז לאהוב בקול רם את הארץ הזאת

״זה לא שהוא ציוני, אבל הוא הכי ישראלי שאני מכירה, את מבינה למה אני מתכוונת?״
מבינה. מבינה.
חומוס, כפכפים, תל אביב, קיץ, צבא, אישה, ילד וכלב מצער בעלי חיים, משכנתא, הופעות רוק בבארבי, הכי הדמויות של אילן הייטנר

פגשתי אותו פעם אחת.
כשהוא עוד היה רווק עם מבט מחפש בעיניים. מאז שלומית הצליחה להפנות את המבט שלו אליה ומאז הם מביטים יחד על המשכנתא. מלחי הארץ.

אלא שזו כבר לא אותה המדינה, כבר לא אותו החדר ישיבות שהם נפגשו בו לראשונה בעבודה. כל שיר הוא זכרון בלתי נמנע על עוד מישהו שמת להם או סתם מת-מהלך בשדרות יוקר המחייה פינת החטופים.
לאחרונה, אפילו להפגנות הם הפסיקו ללכת. כבר לא יכולים לשאת את התסכול הזה יותר.

״ואז היא זרקה יום אחד ׳רילוקיישן׳ ומפה לשם הם עוזבים עוד כמה חודשים״.
סיפרה לי המתווכת,
זאת שאוספת לי סיפורים על ישראלים כי היא יודעת כמה אני אוהבת אותם. אתכם.
״והוא הרי עובד בחברה בינלאומית, אז סתם הוא נכנס למנהלת שלו לברר אם יש כזאת אופציה לעבור לעבוד בחו״ל ומפה לשם…״
מ-פה אמרו לו ׳דווקא כן׳,
ומשם תפרו לו משרה בארץ שאין בה חדשות כל שעה, אזעקות בלי שעה ובכלל כל שעה המונה דופק בדולרים.

רק מה שמוזר זה שהבחור, פתאום חטף רגליים קרות.
״את רואה?״ אמרתי למתווכת ״רגליים קרות כי הלב חם, ככה זה ישראלים״
״אל תתחכמי״, היא השביתה אותי ״זה לא סתם משחק מילים, זה חיים של אנשים״
״אני יודעת,״ עניתי לה קצת מבויישת אבל גם הרבה לא ״גם בתור ישראלית ציונית שרופה כמוני – אני מבינה אותם, זה לא פשוט לחיות עכשיו בארץ, כשכל מה שאתה אוהב אתה מרגיש שנחטף לך. מכל הצדדים של הקשת הפוליטית, דרך אגב״

״בואי לא נכנס לקשת הפוליטית״ היא אמרה בחוכמתה.
״בואי לא. אני דווקא שואלת את עצמי אם לא יותר נכון להגיד שאנחנו במערכת יחסים מתעללת״.
״מי?״
״אנחנו והמדינה״.
״הגיוני שכן״
״נכון? היא דופקת לנו כאפות, יוקר מחייה, רשויות מיסים שגורמות לכל יהודי להתגעגע לעבדות במצריים, ואנחנו ממשיכים לאהוב אותה!״
משהו מאוד לא בסדר איתנו.

המתווכת הייתה צריכה לסיים את השיחה ואני בדיוק הגעתי לזכרון-יעקב. אני לא יודעת למה, אבל כל פעם שאני מגיעה למקום הזה אני חושבת על המייסדים שהקימו אותו.
ובואו, זה לא שאני כזאת צדיקה שמגיעה בשביל ההיסטוריה, אני באה בשביל לשתות קפה ולקנות בגדים במחירים מופקעים. אבל כנראה המבנים היפים האלה לשימור, שמכילים את החנויות בגדים, עושים משהו לנשמה הישראלית העתיקה שלי, וכל המחשבות החלוציות שלי קמות לתחייה.

אתם מבינים, יש אנשים שבאו לכאן לפני 100 ומשהו שנה מתוך אהבה.
הם היו מאוהבים בארץ אגדית, עזבו חיים שלמים ונוחים בשביל להיות איתה, כשבתכל׳ס, מי שהסתכל על ארץ ישראל של אז באובייקטיביות, היה רואה רק חול וכולירע וקדחת ומלריה.
והיו הרבה שנשברו מההתפכחות הזאת, כן?
אם לא מתו ממחלה או מתת-תנאים, אז עזבו או התאבדו או סתם איבדו את עצמם לדעת.

*
שברון לב הוא כנראה מנת חלקם של המאוהבים בכל זמן בהיסטוריה. ועוד יותר מזה, יש משהו בלהתאכזב דווקא ממושא האהבה שלך, ששובר אותך לחתיכות קטנות במיוחד.
אבל היו כמה ששרדו.
כמה משוגעים שאין דרך רציונלית להסביר איך הם שרדו חוץ מאשר אהבה.
מה היה לאהוב בה?
מי יודע.
היא לא הייתה הכי יפה אבל הם עשו ממנה יפהיפיה פורחת. מתוך החול והמחלה הם הצמיחו דשא עשב, חיות ואנשים ובניינים ומה לא.
לא כולם היו דתיים שהרגישו קשר הכרחי לאדמה הזאת. הם בעיקר הגדירו את עצמם ישראלים ולא ידעו עד כמה ההגדרה הזאת הפיחה בהם את היכולת לברוא.

*
אהבה היא לא דבר רציונלי.
אבל טוב שכך.
מרוב רציונליות תראו לאיזה עולם הגענו. לא משהו להתגאות בו.
דווקא החולמים של פעם הצליחו להפריח את השממה באינסוף גוונים, כשכל הסיכויים היו נגדם. קצת כמו היום.
היום,
מי שעוד מאמין באהבה,
וחמור מכך – מי שמעז לאהוב בקול רם את הארץ הזאת ואת העם הזה – נחשב למשיחיסט או קפלניסט או סתם הזוי.
למי שויתר עלינו, לעומת זאת, יש את כל הסיבות הכי טובות ומוצדקות לעשות את זה. באמת. האהבה לארץ הזאת כבר לא מתגמלת, הכל כבר כל כך שוחק ומעייף ולא חייבים לחיות ככה, יש אלטרנטיבות.

*
אלא שלרוחניות אין אלטרנטיבה. לאהבה, למשמעות, לחיים עם נוכחות של אלוקות – אין אלטרנטיבה. יש הסחות דעת, יש נוחות, יש עייפות ויש באיטליה קפה אלוקי ומכוניות ואמנות ויש נופים ומה לא. אבל עם כל היופי והטעם שבעולם, לנשמה היהודית אין מקום שבו היא יכולה להתקיים חוץ מאשר כאן, עם הנשמות האחרות ששייכות לכאן.

זה לא ויכוח או ניסיון לשכנע, הלב שלי קרוע ומבין כל אחת ואחד שבוחרים לוותר וללכת. הלכתי מספיק פעמים בשביל להבין כמה שלפעמים זו הברירה היחידה.

אז בענווה גמורה אני מחבקת בלב כל יהודי שעוזב ואומרת לו רק ״אני מבינה״.
אבל אני גם יודעת
שעבורי
ולמזלי עבור עוד כמה יהודים
יש רק מקום אחד שאליו הם מרגישים שייכים.
כן, זאת המילה שחיפשתי לאורך כל הכתיבה הזאת: שייכים.
וזה לתמיד,
‏יהודים נולדים עם זה,
גם אם לא תמיד מרגישים ככה.
אז איפה שלא תהיו,
אחיות ואחים,
תדעו,
שמתי שרק תרגישו
געגועים
לא מוסברים
לא הגיוניים
ולא שייכים,
זה בגלל שהתעוררה בכם
האהבה הישראלית
והיא כבר תיקח אתכם
למקום שאליו אתם כן שייכים:
הביתה.