מכת בכורות

לכל ילד במשפחה
יש איזו דפקה,
זה ברור,
אבל הסיפור,
הוא על מכה מספר עשר
ועל השביעי לאוקטובר.
.
המכה שלנו,
הבכורות,
לא מוגדרת כיאות
אם יוצאים לרגע מהתורה
ומסתכלים עלינו בשיגרה
בְּכוֹרוֹת
לא יודעים פשוט להיות.
מאז שנולד מישהו אחרינו
זה לא סטטיסטי אבל רובנו
התרגלנו להיות אחראים
ולעסוק בדאגה לאחרים.
.
כשאתה בכור או בכורה
גם אם נדמה שנגמרה המלחמה
וכולם משוועים לחזור
לאיזשהו סוג של אפור
של שיגרה
בשבילך
זאת נורת אזהרה.
לך אין זרי דפנה
לנוח עליהם, ״לזרום״
אצלך הרוב על סף אסון
לא מתוך דיכאון
אלא יותר מניסיון
ומהאומץ להביט למציאות בעיניים
ובלי לחשוב פעמיים
להגיד ״רגע, תעצרו,
תנוחו כמה שתרצו
רק בבקשה אל תשכחו
מה הביא אותנו לכאן
ומה ייקח אותנו חזרה
למלחמה
בעזה או בעזאזל,
איפה שאנחנו שולחים אחד את השני
מאחלים דברים קשים
רק כי אח שלי חושב
אחרת ממני ודואג
בצורה שלא נראית לי
אז אני מה אכפת לי
׳היאורה השליכוהו׳
הוא וכל מי שחושב כמוהו״
.
כשמכת בכורות
דופקת לך על הדלת
היא מחפשת רק דבר אחד, היא אומרת:
יש לך מזוזה או לא?
אתה יהודי או ש-מה אתה עושה פה?
אתה צריך מלחמה בשביל להאכיל
חיילים שאתה אפילו לא מכיר?
או שאפשר סוף סוף לחיות כעם ישראל
אבל כמו שהקב״ה התכוון
או כמו שהעמיד הילל הזקן
את אותו הגר על רגל אחת
ואמר לו: ״עכשיו תשמע
הדבר מאוד פשוט,
מה שעליך שנוא
פשוט אל תעשה
למישהו אחר.
עכשיו תוריד ת׳רגל חזרה
ותבין בפשטות: זאת כל התורה״.
.
ואתם, בני ישראל, שקיבלו את התורה,
קומו ותעמדו על רגל אחת
ותאמרו בפני השבים מהגיהינום,
בפני החיילים והמשפחות
וכל מי שאצלו הצרחות
לא מפסיקות בראש ובלב
תגידו להם שעכשיו תורנו להתחייב
שאנחנו לא צריכים יותר אויב
לא מבחוץ ובטח לא מבפנים
שאנחנו סוף סוף מבינים
מה שאלוהים
ניסה להגיד במכת בכורות:
״אתה! ואת, אתם יהודים או לא?״
.
אל תענו לי,
תענו ל-שָׁבִים
להם אתם חייבים את הדין
להם ולכל הדור הנאור
שמָשָׁה אתכם מהיאור,
מהביצה הדוחה
שהכנסתם את עצמכם לתוכה
בגלל פסוק אחד מסכן
שהיה לכם כל כך קשה לקיים:
״לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ
אֲנִי ה׳״
ככה הוא חותם
בספר ויקרא
בפסוק אחד
את כל התורה
עומד על רגל אחת
ומחכה להוד מעלתם
עם סגולה שנרדם
שסוף סוף יתעורר ויקבל על עצמו
את המצווה האחת ובזה נגמור
את כל הצרות, החושך והמכות
ונחייה סוף סוף חיים שבאמת שווה לחיות.