"את מפה? את נראית תל אביבית. מתאים לך"
כמה נחת המשפט הזה יכול לגרום לי. כאילו עוד לא עברתי את גיל 17, כאילו כרגע אמרו לי "איזו מגניבה את".
דקה אחרי זה, באותה תל אביב, מישהו יכול להגיד לי: "את לא מפה, נכון? את נראית יותר כמו ילדת טבע" וזה משמח אותי כאילו אני לא חלק מהקלקול הכללי הזה שנקרא "תל אביב".
אני? אני אחרת.
אני גדלתי בלי MTV ופרסומות,
אצלנו לא היה נשף סיום בתיכון, היתה לנו מסיבה בכנרת.
ובבית ספר אצלנו יש דשא ולא בטון
והחולצות הכי מגניבות? טריקו של האחים הגדולים עם הדפס של סיום מסלול קרבי.
אבל לי לא היו אחים גדולים,
ודשא עושה לי אלרגיה.
ואני כל כך רציתי להיות שייכת לתל אביב.
לחופש
לאנונימיות
להצלחה
לסקסיות
לאנשים החדשים
הלא מוכרים,
האחרים.
תל אביב הרי זאת לא רק עיר, תל אביב זה סטטוס.
בתל אביב אפשר ללבוש שמלה ולא רק חולצת טריקו וג'ינס
ובעצם לאף אחד לא אכפת מה אני לובשת כי כולם עסוקים בלהמציא אופנה משלהם,
ובתל אביב, בגיל 16, יש עוד אלף מתלהבות כמוני בבתי קפה ומשקפי שמש וסיגריה
ובגיל 21 גיליתי שאני אפילו נטמעת די טוב גם בתור "עובדת בעיר תל אביב"!
איייייזה סטטוסים נחשקים לרמת גולנית…
ופתאום? להסתובב ברחוב ולראות מישהו או מישהי מהתיכון,
ו… הצילו, they called my bluff!
החזירו אותי לקרקע, לאדמה, לבזלת, הזכירו לי לאן אני באמת שייכת.
כמה שנים לקח לי להבין שלתל אביב כולם הגיעו כדי לברוח מרמת הגולן שלהם.
עיר איחוד הגלויות אני קוראת לה.
עיר של אנשים מכל הארץ שרוצים להמציא את עצמם מחדש ולהטמע בו זמנית.
להרגיש חלק ממשהו ולא להיות מחויב לשום דבר,
לאף אחד,
להיות אנונימי אבל לשתות כל בוקר קפה באותו בית קפה,
להיות מבסוט עד השמיים שהברמן כבר מסמן אותך עם "הקבועים",
ללכת לאלף מסיבות אבל תמיד עם החברים מהבית,
הבית…
זה הרי מה שאנחנו מחפשים בכל מקום
בארץ, בעולם.
את הבית.
את אבא ואמא והאחים, את אותו האוכל ואותם האנשים שאיתם תרגיש שייך, מוכר,
להמציא לעצמך מנהגים חדשים ולמצוא את עצמך בסוף שבוע הכי מתרגש מקידוש של שישי,
מאיזה קשר למשהו יותר שורשי וחזק מכל show וכל סטטוס
וזה נקרא בית
וזה נקרא משפחה
וזה נקרא להיות ישראלי.