"אם היתה לי גישה למחשב הייתי מפרק אותו, חופר לו כמו שאני חופר לך, הוא פשוט לא עונה. סתם, הלכתי לקנות חלב, את יודעת כמה מחשבות עברו לי?"
"כמה? ולמה אתה לא כותב אותן?"
"צ'מעי, מה אני אגיד לך… כולם רוצים שיבינו אותם, שיקראו אותם, שישתפו את מה שהם כתבו וזה הכי קשה, כמה אנשים יכולים לכתוב ככה שהם מעיפים אותך? כמו אושו, כמו הרב של הקבלה שלכם, אתה יכול לכתוב רק את מי שאתה"
אח שלי טס לחו"ל. זיו. אחי הכמעט תאום. יש בינינו 11 חודשים הבדל אבל בנשמה לדעתי אנחנו תאומים. הוא קורא אושו, אני קוראת בעל הסולם. ומשני צידי המתרס אנחנו חופרים כאילו אנחנו מדברים את אותה שפה. אגו זה אגו, שאלות על החיים זה בכל שפה, ואלוהים או בודהא חברים בשמיים או איפה שזה לא יהיה שהם נמצאים.
7 וחצי שנים אני כבר לומדת קבלה. שבע וחצי שנים שבכל יום מהם אני מתרגשת מחדש. אבל מילים? אין לי. אז אני באה לזיו בטירוף, כי לזיו אני יכולה לספר הכל, ואני מתה לספר לו שכל כך התרגשתי מהשיעור היום שבכיתי בלב כי לא היה לי נעים לבכות בקול רם ובדמעות, אבל אין, שוב לא יוצאות לי המילים.
אש פנימית שמובילה אותי בכל רגע בחיים ואני לא יודעת איך להלביש אותה באותיות ומשפטים.
מזל שזיו מדבר. וזיו מדבר בלי מסננות ובלי סגנונות. ישר מהלב. ויוצאים לו המשפטים הכי יפים והגיוניים בעולם "אתה קשור, בלי שאתה רוצה אתה קשור!" ואני מקשיבה, ואלף מצבים עוברים עלי מבפנים כי אני מבינה את כל הקשרים שהוא מדבר עליהם, והלב שלי בוער מרוב שאני רוצה לספר לו מה למדנו היום על הקשרים האלה בין האנשים אבל שוב אין לי מילים, רק הרגשה.
ווה, אחי האהוב, מחר כשתהיה בדרך לשדה תעופה ותקרא את הפוסט, תדע שאני בדיוק בזמן הזה אשב במקום שנותן לי הכי הרבה אושר ושקט ומנוחה לנשמה בעולם – שיעור בוקר. הלוואי שלכולם יהיה כזה טוב, אני אומרת לך, כל אחד צריך למצוא את ה"אושו" שלו. חייבים לדבר על זה ולכתוב על זה – תגיד לי איך לדעתך אנשים חיים בלי המקום שבו הפנימיות שלהם נרגעת, ממה הם חיים? הרי לכל אחד נמאס מהעבודה ועם הילדים זה קשה ועם האישה והחברים כבר משעממים ולבירה יש את אותו טעם וגם המונדיאל ייגמר, אז מה… מה מניע אנשים? מה ממלא אותם, נותן להם משמעות בחיים? אולי הם פשוט לא מחפשים משמעות, הם סתם חיים?
הקיצר תחשוב על זה ונדבר. אתה תדבר ואני אכתוב.
יאללה, אוהבת אותך, טיסה נעימה
** 'סתכל איזה ציור-חפירות יצא לי:
