האקזיט הבא של ישראל

תראו, אני בחשבון די גרועה. אבל חשבון-נפש הוא בין הפייבוריטים שלי אז בואו תעזרו לי שניה עם המספרים, ואני אדבר על הרגשות, סבבה? סבבה:
הבוקר של ערב יום השואה, הלכתי לשטוף את האוטו. עד כאן שגרתי. העלו את המחיר מ-60 ל-65 ש״ח חיצוני ופנימי. גם עד כאן הכל שגרתי, או כמו שאבא שלי אומר ״זה בעיה שלכם שאתם פראיירים במרכז, משלמים כל כך הרבה על כל דבר״.
אני לא יכולה לספור את הפעמים שרציתי לכתוב על זה ולשאול אם זה הגיוני למישהו המחירים האלה אבל תמיד זה נגמר ב״אין לך זמן, לכי כבר לעבודה, שמישהו אחר יתקן את החלק הזה של העולם, חלאס!״ אבל מי יתקן?

וגם הגיוני לצפות ממני, אחרי 40 שנות, שאני כבר אבין דבר או שניים בחיים, למשל שאם מתעלמים ממשהו שמפריע לנו הוא לא נעלם. אדרבה, אם אנחנו אוטמים אוזניים, עיניים ולב, לאלוהים יש נטייה להגביר את הווליום. אז הוא הגביר. בסוף השטיפה של האוטו נתתי לבחור שניקה את האוטו מבפנים – 6 ש״ח. הבחור (יש לציין שעד אותו רגע הוא היה סופר נחמד), הסתכל על היד שלו עם הכסף ואמר לי בלי בושה ״תראי, בדרך כלל נהוג לתת 10 ש״ח טיפ על שטיפה פנימית וחיצונית״

עד לפני לא הרבה שנים הייתי מאדימה, מכחילה, נחנקת, ממלמלת, מתכווצת – בעיקר מרגישה אשמה גם אם לא ברור לי מה העוול בכפי. היה נדמה לי תמיד שאם מישהו אמיץ מספיק כדי לעשות חשבון בפניך, כנראה שיש צדק בדבריו. אבל תודה לאל הבנתי שיש לאנשים כל מיני סיבות להגיד את הדברים שהם אומרים וזה שהם לא מתביישים, לא עושה אותם צודקים.

״סליחה, אבל אני לא מבינה כל כך את הדיון הזה״ עניתי לו ״אתה יודע ששילמתי כרגע 65 שקלים על הרחיצה?״
״כן״ הוא עונה לי ״אבל אנחנו חיים על טיפים״
״אני מצטערת לשמוע״ קיוויתי שהוא לא עובד עלי אבל איך שלא יהיה ״זה לא בסדר מצד המעסיק שלך אבל אני כרגע שילמתי 65 שקלים שאני גם כן לא מבינה בדיוק למה וחוץ מזה שיש לי רק 6 שקלים במזומן״ אין, אין, השדים מנצחים בסוף, לא יכולתי בלי לדחוף התנצלות קטנה, אני לא האפיפיור.
״טוב, אין לי מה להגיד״
״גם לי לא. תודה לך״

וכאן הרגע שהבנתי שאני צריכה עזרה עם המספרים. תכתבו אחר כך בתגובות מה דעתכם, אני באמת אשמח לשמוע, יכול להיות ששטיפה צריכה לעלות 100 ש״ח, אין לי מושג. אני רק יודעת את זה: כדאי שנפסיק לתחמן אחד את השני. אתם רוצים 100 שקל לשטיפה? תגידו: זה עולה 100 שקל. אל תיתנו לי להרגיש לא נעים, אני אחותכם, אנחנו אותו עם פור גוד סייקס, כשאני אומרת לכם שעולה 8,000 ש״ח לבנות אתר אינטרנט, אני לא אומרת אחר כך ״רגע, שכחת לתת טיפ למעצבת. וגם למתכנת, אתה יודע כמה לילות הוא היה ער בשבילך?״.

אז הלכתי לבוס. זה שלוקח את הכסף בכניסה ושוכח לעדכן שצריך לתת טיפ בגובה 10 ש״ח. הייתי כל כך גאה בעצמי, ללכת לדבר על הדברים במקום להתעלם זה כמעט גמר תיקון בעולמי הצר כעולם יהודיה. הבוס הסביר לי שהיתה תוכנית בטלוויזיה, שבה הראו כמה טיפים נהוג לתת למלצרים ובבתי מלון וגם בשטיפת מכוניות.

״אין לי טלוויזיה״ אמרתי לו ״אבל בלי קשר, אני לא חייבת לשים אפילו שקל טיפ, תעזור לי להבין על מה אני משלמת 65 שקלים. תגיד שזה עולה 75 ותן להם אתה 10, למה אתה מעמיד את הלקוחות שלך במצב לא נעים?״
לא שמעתי איזו תשובה עניינית חוץ מאשר ״בכל הארץ זה ככה, בכל תחנת דלק שתלכי אליה״.
עכשיו אפשר להתלהם ולהתעצבן ולקטר ו״איזה עם חרא אנחנו״ אבל אני מעדיפה לחשוב רגע.

היום ערב יום השואה.
אין זמן טוב יותר מזה לחשבון נפש.
אז זה החשבון שהנפש שלי עושה:
השנאה מתעוררת בנו בעוצמה לא פרופורציונאלית, כאילו מה כבר קרה, כולה ביקש ממני עוד 4 שקלים טיפ, מה הסיפור??
אבל ברור הרי שהסיפור הוא לא הסיפור החיצוני. הוא סיפור של ציפייה הרבה יותר מהותית וכגודל הציפייה, כך גודל האכזבה והשנאה.
השנאה בין היהודים והשנאה ל-יהודים היא לא בגלל שהם חכמים, מוצלחים, ממציאנים או סתם איזה… עם נבחר שתופס תחת על משהו ולא ברור בדיוק על מה. היה אנטישמי אחד, הנרי פורד, שהיטיב להסביר את זה:

״במשך זמן רב מדי היהודי היה מורגל לחשוב על עצמו כעל הבעלים היחיד של ההומאניות של החברה.
[זה נכתב בתקופה שהיהודים עוד היו נחשבים הומאנים, כן?…]
לחברה יש דרישה גדולה נגדו, שהוא יפסיק את הייחודיות שלו, שהוא יפסיק את הניצול של העולם…
[תקראו עוד פעם את המשפט הזה, זה הבסיס להכל, הוא צודק האנטישמי]
ושהוא יתחיל לממש את הנבואה העתיקה, כי דרכה כל האומות על פני כדור הארץ יבורכו״
(הנרי פורד, ״היהודי הבינלאומי – הבעיה המרכזית של העולם״)

את העולם לא מעניין שהמצאנו את העגבניית שרי וכמה זוכי פרס נובל יש לנו, הם עסוקים עכשיו באינסטגרם שלהם ובגרף של הבורסה, nobody gives a fuck על האגו היהודי, או על הצבא שלנו. ועדיין, ההרגשה הזאת שהיהודים חייבים משהו לעולם, שאנחנו בתוך עצמנו חייבים משהו אחד לשני, זאת הרגשה שלא נעלמת, לא משנה כמה סטרטאפים נייסד.
קוראים לזה ערבות הדדית.
קוראים לזה להיות ישראלי, יהודי, אח, אחות, משפחה.
קוראים לזה אהבה, אחריות, מה זה ה״נבואה העתיקה״ הזאת שתברך את כל אומות העולם לפי מה שהאנטישמי האמריקאי אומר? לא נראה לי שהוא התכוון לספר התנ״ך במובן הטריוויאלי שלו. מדובר על תכונה שיש לנו, כן, לנו, לעם ישראל, תכונה שנקראת בכללות ״ואהבת לרעך כמוך״. ולכן כל פעם כשמישהו לא מתנהג באהבת אחים אנחנו יוצאים מכלינו. וגם העולם. זה הרי לא פרופורציונלי להתעצבן כל כך על זה שמישהו עבד עליך או שיקר לך. זה טבע האדם, זה קורה כל יום, כל הזמן, על ידי כל אחד, מה כל כך מפתיע ומעצבן?

אז זהו, שגם עוד 70 שנה אנחנו נהייה מופתעים כשמישהו מהאחים שלנו יעבוד עלינו, זה הקטע, אתם מבינים? אסור שיהודים יעבדו אחד על השני, יתחמנו, ודווקא אנחנו עושים את זה, ברור. רק מה? אם היתה עכשיו חלילה מלחמה באמצע השטיפת מכוניות, אז גם אני, גם השוטף עם ה-6 ש״ח טיפ במקום 10, וגם הבוס שלו, כולנו היינו נכנסים למנהרה של השטיפה להתחבא מהטילים. אבל כל עוד אין טילים בשמיים, או אויבים מבחוץ, אנחנו הופכים לאויבים אחד של השני.

אפשר להמשיך להגיד ״ככה זה״ ו״את תמימה, זה לא ישתנה בחיים״ ואפשר גם להזכיר לעצמנו, ביום השואה, ש״סימנו״ אותנו והיינו על הכוונת כי אנחנו באמת מיוחדים. אבל היחודיות שלנו היא אחת: בגן הרוחני שטבוע בנו ונקרא ״ואהבת״, זה הכל. אף אקזיט לא יכפה על שנאת אחים ואחיות. העולם כולו מצפה מאיתנו לאקזיט רוחני.