אני רוצה פרמידה

גם אם אני משתדלת ממש חזק
אני לא מצליחה לא לרצות
את מה שיש לכולם
את כל הפירמידות
את כל המשא
את העבדות
את הגלות
הכל
הכל אני רוצה
כולל למכור את
הנשמה הזמן והכסף
לקנות רצונות של אחרים
לחשוב שכן, הם מאושרים
לדעת בתוך הלב שהם משקרים
או פשוט עוצמים עיניים ולא שואלים
ממשיכים. סוחבים. חיים. מתים.
רגילים. אנשים. נורמלים.
ישראלים. אירופאים.
גם אמריקאים.
כולם.
אלוהים
לא מפלה
על רקע גיאוגרפי
לכולם הוא מחשיך
את כולם הוא מסנוור
חוץ ממי שהוא משום מה
בוחר לעורר, שם לו בפנים
שאלה שלא מרפה, שחופרת:
בשביל מה כל זה? יכול להיות אחרת?
והפירמידות והבתים והסטטוסים
את כולם אני עדיין רוצה
וקניות ולעשות חיים
זה לא נעלם
רק קצת
מאבד
טעם
כי
פתאום
את מגלה
שלא משנה
אם את עבד נרצע
או סוג של חופשייה
כל מה שעושה לך שקט
וטוב, הרגשה של שלמות,
זה להיות עם אנשים, חברים,
בעיקר כאלה מיוחדים ששואלים
את אותן שאלות על משמעות החיים
וזה לא משנה אם את בלונדינית, שחורדינית,
או כמה אבנים סחבת לפירמידות שלך.
כולם סחבו. כולם התעייפו. כולם גם
צעקו, חיפשו, התייאשו ו… מצאו.
סוף סוף. אחד את השני.
ואת יודעת שרק זה
הנכס האמיתי
הנצחי
שלך.