הנה הם,
הילדים המתוקים שלכם,
ככה בדיוק ראיתי אותם בתמונה שהמורה שלחה
בזמן שהם עשו מבחן מחוננים.
כן,
ככה בדיוק גם אתם ראיתם אותם בדמיונכם כשהבאתם אותם לעולם –
יושבים בשולחנות, תופסים את הראש ודוממים לשעתיים מול דפים.
בגיל 7 וחצי.
ספרתי,
מתוך 32 תלמידים
(אני ברת מזל, אני יודעת,
עם הילדה שלי יושבים רק 31 תלמידים ולא 39.
כשאלוהים מפרגן זה עד הסוף, תדעו לכם)
11 מתוכם תפסו כך או אחרת את הראש.
השאר כנראה פשוט מתוכנתים לשבת יפה.
מכירים את התמונות האלה מבתי הספר שקמו עם המהפכה התעשייתית?
אותם בתי״ס, מלפני משהו כמו 170 שנה שעל פיהם בנוי בית הספר עד היום, כן?
מצאתם את ההבדלים?
אני מצאתי:
הילדים החופשיים שראיתי בתמונה היום,
מהכיתה של הבת שלי,
יושבים עם המרפקים על השולחן ותופסים את הראש –
אין, חיים על הקצה הצברים האלה.
אבל אל תדאגו,
יש לנו 12 שנות לימוד לאלף אותם.
אנחנו הכנו להם עתיד גדול,
הם יהיו כמו אבא ואמא,
עובדי הייטק ממושמעים,
״יום אחד, בתי, את תרשי את ה-macbook שלי ואת השולחן שלי בעבודה,
הם יהיו שלך למשך 8 שעות תמימות ביום,
ותוכלי לשבת באוטו שלי עוד שעתיים בפקקים.
יום אחד, בתי, כל זה יהיה שלך!״
(אוקיי, אולי חוץ מה-macbook והאייפון, אמא קצת רכושנית. תיבת התלונות בקצה המסדרון)
לפני שנה,
כשהיא היתה בכיתה א׳,
המורה הגישה לי בגאווה את התעודה המופתית שלה, חילקה לה מחמאות ובין השאר קראה לילדה שלי בגאווה ״צייתנית״.
צייתנית.
זה הרגע שבו התחשק לי לירות בעצמי.
נכשלתי.
כאדם.
כאמא, רציתי להזמין אותה אלינו הביתה בערב, שתראה כמה זמן לוקח לי כל ערב מחדש לשכנע את הצייתנית להכנס למקלחת. אבל ברור שהבעיה היא לא בה, התברכנו במורה מקסימה. הבעיה היא גם לא במערכת החינוך.
הבעיה היא בי.
אני נותנת לזה יד כל יום מחדש.
אינני מדבר כי יש לי כוח לדבר;
אני מדבר כי אין לי כוח לשתוק.
– הרב קוק
התגובות שלכם לפוסט ששמתי ברגע של יאוש בפייסבוק, עודדו אותי להמשיך לכתוב. הטלפונים, ההודעות האישיות, הטוקבקים – הכאב הזה הוא משותף לכולנו, אני יודעת. תדעו שאין אנשים עם כוחות על, בתי הספר הדמוקרטים קמו על ידי בן אדם אחד שלקח את הכאב שלו והפך אותו למעשים, כדי לתקן עבור אחרים. וזה מה שאנחנו נעשה. ביחד.
בואו נהייה האנשים שרצינו להיות עבור הילדים שלנו.
– – – – – – –
קרדיט לתמונה: School photograph designed by Pressfoto – Freepik.com
המשך יבוא…
לא יודעת מאיפה אבל יבוא…