אצל מושבניקים חילוניים שבועות זה בעיקר טרקטור מקושט, חבילות חציר, חום אימים, אלרגיות, משחקי מים, ועוגות גבינה.
אני מניחה שאיפה-שהוא בבית ספר למדנו ששבועות זה חג מתן תורה אבל לא ממש התעכבתי על זה עד השנים האחרונות
כי תכלס מה לי ולהר סיני? יש הרבה יותר קשר ביני לבין עוגת גבינה-אוכמניות.
אבל איך שמעתי אתמול מישהו אומר? ״הנשמה של היהודי מבקשת תורה״. אני לא אשקר לכם, לא שמעתי אף פעם את הנשמה שלי אומרת לי: ״אור, אני צריכה תורה, תביאי לי״. יותר שמעתי: ״אור, אני צריכה שוקולד ועכשיו! ואם לא – תראי מה אני עושה לך״.
.
לימים הבנתי שתורה זה לא ספר התנ״ך מהבית ספר או חמישה חומשי-. על התורה כתוב:
וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ.
התורה צריכה להיות על הלב שלי.
זה יפה אבל מה זה בעצם אומר?
.
מאז שאני ב רוח הגולן נזכרתי בכמה דברים שאני רוצה לכתוב על לוח ליבי או יותר נכון להקריא אותם, כי הם כתובים אצלי מאוד עמוק רק שהם גנוזים.
וכאן ראיתי אנשים שאולי לא יודעים שהם עושים את זה אבל בעיניים שלי הם מקריאים כל היום תורה מלוח ליבם:
מצד אחד שמים כיפה או כיסוי ראש, מצהירים: ״יש לי אלוהים״ ובו זמנית גם ״יש לי עם״, שמים רובה בהצלב או אקדח בג׳ינס ויוצאים להגן על האחים שלהם.
לא שצריך להיות דתי כדי למסור נפש על עם ישראל, יש לי אחים ואחיות ׳חילונים׳ קדושי עליון שעושים את זה יום-יום, כן?
רק מה שהדהים אותי כאן זה שאני שומעת אותם אומרים: ״אני ציוני, אני יהודי, אני חי לא רק בשביל עצמי״.
הקטע הזה שמותר לדבר אידיאולוגית, ערכית, ציונית, יהודית –גם אחרי שמורידים את המדים וחוזרים לבגדי היום יום –ואף אחד לא חושב שאתה דפוק שאתה עדיין מאמין במדינה שלך – כי ברור לכולם שעם כאלה אנשים *איך לא* תקום פה חברת מופת??
אני שומעת גם אנשים שחוזרים משדה הקרב, אחרי שחיו בפועל חיים של ערבות הדדית, דאגה הדדית, עזרה הדדית, ומכל ההדדיות הזאת חוזרים למציאות בודדה של השרדות כלכלית ושיקום המשפחה בתוך עם שניזון מהאזנה אובססיבית לחדשות, לריאליטי ולרשתות החברתיות.
והם נשברים ומפורקים ואיך לא?
.
זה לא שאם אתה שם כיפה על הראש אז לפתע חייך מתמלאים משמעות ונפתרות לך כל הבעיות.
אלא מה שמפיח חיים בכל גוף זה אם יש לך אלוהים בלב.
יכול להיות כל אלוהים וכל לב אבל הלב שלי הוא יהודי ישראלי, אני לא גונזת אותו יותר ואומרת בפה מלא: אנחנו עוסקים בעבודה עברית.
הבחור פה בתמונה ממש מעבד את האדמה, אני פחות, יותר צריכה מזגן, אבל מה זה משנה, שנינו מעבדים לבבות 
עוסקים בעבודה העברית של להפריח את השממה בעם ובארץ ישראל. במילים אחרות קוראים לזה חינוך.
וחינוך,
זה לא ספרים מששששעממים והכנה לבגרות אלא חיפוש ומציאה של משמעות, הקניית ערכים דרך שיח ודוגמא אישית, חינוך זה לראות כל ילד ואדם כמו שהוא על חוזקותיו ומורכבויותיו ולהיות שם בשבילו, לתת לו יד, לצעוד איתו בדרך שלו ולגלות לאט לאט שזאת דרך משותפת, שלנו, שנסללת מרגבים של נתינה, עזרה הדדית, ערבות ומעל הכל אהבה.
אהבת חינם, אהבת אדם, אהבה של עם אחד לשני ולמי שנתן להם תורה. והתורה הזאת? תורת היהודים? היא תורת הלב, תורה של רוח ושל ידיים שיודעות להיות גם עובדות, גם מחבקות, גם לוחמות ובעיקר מושטות להחזיק ידיים אחרות של אחים ואחיות.
ככה מפריחים שממה.
לא רק באדמה, אלא בעיקר בלב
וזאת כל התורה.
.
.
.
חג מתן תורה שמח, בני ישראל