במקום שעד לא מזמן קראו לו ״בית״

במקום שעד לא מזמן קראו לו ״בית״
גרו צחוק ותקווה
הוא היה מגדל פרחים
והיא היתה מורה, אלא מה,
מי אם לא תקווה יכולה לגדל את הדור הבא?

באותו שביעי של המלחמה,
צחוק גויס לתת יד, לב ונשמה
היה לו הרבה מכולם
והוא שמח לתרום,
כמו הפרחים צחוק אהב גם לגדל אנשים,
ילדים, חיילים, בעיקר זרוקים,
כאלה שהסתובבו עם מבטים תמוהים
דווקא אותם הוא אסף,
המ״פ הנערץ
כל סוגי הרגשות והאנשים הלכו אחריו
נדבקו בצחוק המתגלגל
זה די הצחיק אותו, המתנחל,
שבקושי סיים בית ספר
שהתחתן מיד
עם אהובת נעוריו
ובין מילואים לפרחים
גידל איתה גם ילדים,
בית ועצי זיתים

את כולם שתל בעצמו,
לא ציפה שאף אחד ילך בדרכו
אבל היה בו משהו מדבק בצחוק
איכשהו כולם רצו לנוח מעט בצילו

אז הוא נתן להם

ובינתיים בבית תקווה
גידלה, ולא בנחת, את דאגה –
ילדה סוררת אחרי שני ילדים
תאומים, מה-טוב ומה-נעים
עד שהגיעה הקטנה
היה לכולם שקט ושלווה

אבל דאגה כמו דאגה
גדלה תוך כדי המלחמה
ומרוב אזעקות, שמועות
והטלפון של צחוק שהיה כבוי בלילות
גם הדאגה וגם התקווה
הפכו למוטרפות
לא בקטע פסיכי, אתם יודעים,
יותר בקטע של געגועים
של מחסור באבא, בבעל,
בחיבוק ובשותפות גורל
שגרה של חיים
שנהייתה לטירוף,
אתם מבינים.

הוא היה חסר להם.

ובינתיים צחוק הגורל שלו היה הפכפך
כמו שלא אחת קורה במלחמה
מרוב קרבות והעדרויות ארוכות
כשהיה חוזר סוף סוף בלילות
תקווה ודאגה היו מחובקות
במקום שבו הוא נהג לישון
אז הוא הלך לישון עם התאומים
מה-טוב ומה-נעים
ובאמת לכמה רגעים
היתה אוחזת בו שלווה
או אולי ההבנה
של בשביל מה כל זה היה

‏כי גם לאדם מאמין
לפעמים אלוהים
לא מספיק בשביל למחוק
מהראש את כל המראות
את הריח, את הצעקות
כשהיה חוזר הביתה
אולי היה פושט את המדים
אבל לא את המלחמה
ולא את החברים

‏במיוחד את ׳חוסר׳ ו׳אונים׳
שני החארות הקטנים
התלבשו לו ככה על החיים
עד שלא נשאר מקום
ממנו, לידו, בכל נפשו ונשמתו
אפילו לא לאשתו

ותקווה, כשהיא זנוחה,
היא מתחילה להעלם
עד שנשאר ממנה זכר
של מישהי שפעם היתה
יפה או אהובה או מדינה
זה לא צחוק בלי תקווה.

הוא בטח לא התכוון להתרחק ממנה
אבל הסתגר בשתיקות
והיא בטח יכולה היתה הכל לבד
אבל בלילות
להתכרבל עם דאגה
במקום עם בעלה
ובימים להסתובב עם כזה חוסר
עם ובלי אונים
הוביל למקומות לא בריאים

ברור שאין פה אשמים
רק מחסור חמור ביחס,
בנוכחות, בחיבוק,
שהובילו לכזאת הדרדרות
שתופסת אחריה את כל המציאות
מפילה אותה לתהומות
של פגיעה ונטישה איומות
וכך,

במקום שעד לא מזמן קראו לו ״בית״,
חיים היום זה-לא-צחוק
ו- אל-תאבדו-את-התקווה
תלויים כחוט השערה
על זכרונות של אהבה
על ילדים משותפים
ובעיקר ללא מוצא
בתכל׳ס כמו בכל משפחה
בישראל
מאז השביעי לאוקטובר
נאבקים לחזור לשיגרה כלשהי
או צורכים כמויות של סמים,
שופינג, סרטונים
או מיני התמכרות
לאיזשהו ערוץ
של חדשות
או של סרטים
אתם יודעים, למבוגרים,

בקיצור,
כל מה שמצליח להשקיט את הכאב
את הזכרונות והדאגות ולעכב
את החרדה הבאה
או ההתפרצות
את החרטה
והרצון למות
לגמור עם זה כבר
זה לא חיים בלי מחר
אבל היום לא עובר
כל משפט הוא משבר
פיצוץ
ריבים
חרטה
וחוזר חלילה
ומה,
מה יהיה הסוף שלהם,
של צחוק, תקווה, דאגה
ושל כל בני בישראל?

***

לפעמים,
כשנגמרות לי המילים
והרעיונות
איך לעשות שיהיה טוב,
אני חוזרת אחורה, לבראשית,
שואלת את עצמי –
מה הדבר האחרון
שאת בטוח זוכרת שהוא נכון?

צחוק
של שמחה
פגשתי פעם אחרונה
בתוך אהבה לא צפויה
בחיבוק
כשמישהו עצר ואמר:
תקשיבי,
פשוט התגעגענו
זה הכל,
לא אכפת לי מה היה אתמול
אני אוהב, אוהבת, ודי.
ששש… אל תגידי,
אני אחבק אותך עכשיו,
רק תסכימי.

והתקווה
מעצמה
באותו רגע נמסה והתרצתה.

חיבוק ארוך בלי חשבון
ואהבת חינם
זה כנראה המתכון
לתיקון עולם.

אולי לא בשלמות,
אל תהיו קטנוניים,
זה פשוט מקום טוב להתחיל.