בן אדם כבר לא יכול לבוא לקפה של פסטר
רק בשביל לשתות קפה,
בלי ששום דבר מיוחד לא יקרה?
.
״חכה רגע, אבו חסן!״
צועק המלצר החמוד בערבית
(הבנתי רק את ה״אבו חסן״, ניחשתי שהוא אמר לו ״חכה״, תזרמו איתי…)
עוצר על המדרכה בן אדם מבוגר,
עם יד חבושה,
נראה לי שלא התקלח כבר די הרבה זמן,
סוחב עגלה עם בקבוקים ריקים.
.
המלצר הנשמה נעלם בתוך המסעדה,
תוך שניה חוזר עם איזה בקבוק שתיה בצבע ורוד,
משהו שהמורה שלי לשעבר לתזונה היתה קוראת לו
״אסון טבע ארוז בבקבוק״
מושיט לאבו חסן,
לוחץ לו ת׳יד,
וטס לסדר חיוך לעוד איזה לקוח.
אבו חסן מחייך, מאושר,
אומר ״שוקראן״ מכל הלב וממשיך לדחוף את העגלה עם הבקבוקים במעלה הרחוב.
.
כל זה קורה בזמן שאני מתיישבת,
עוד לא חיברתי את המחשב לחשמל,
עוד לא דיברנו על קפה,
אבל לאנשים כמו המלצר הנשמה של פסטר,
אין זמן לבזבז בהרהורים,
יש להם כנפיים לחבר לגוף
ואנשים לשמח.
.
לא רואים את הכנפיים,
וזה גם לא יהודי מצידי לדמות מישהו למלאך,
אבל אם יש אלוהים,
אז הוא בטוח יצר באופן אישי את האיש הזה.
״את יודעת איך אני יודע שהוא בן אדם זהב?״
שואל אותי בעל המקום.
יצא שדיברנו,
לא ידעתי שהוא הבעלים,
אבל ככה מפה לשם,
בין ״אפשר בבקשה״
ל״בטח, מה שתרצי״
חשבתי שהוא גם נדבק בנחמדות של המלצר הנשמה
ושאלתי אותו איפה לומדים את מה שהם יודעים
אז הוא אמר שזה באמת מזל למצוא כזה דבר,
ושרק במקרה הוא בעצמו גם מלצר,
כי רוב הזמן הוא הבעלים של המקום.
.
יוצא שרוב הזמן אני מתביישת בעצמי כאן, ביפו,
אנשים כאן מהממים אותי הלוך והמום
בטוב ליבם,
ביכולת להיות נחמד בזמן שאתה משרת מישהו,
ב ס ב ל נ ו ת
שלהם,
אני עצבנית רק מלחשוב על הסבלנות שלהם
אבל המלצר הנשמה הוא באמת מוגזם
״את יודעת איך אני יודע שהוא בן אדם זהב?״
שואל אותי בעל המקום.
״נו?״ הסתקרנתי
״כי הכרתי את המשפחה שלו.״
זהו.
הרג אותי סופית.
איזה אנשים אומרים דברים כאלה בימינו??
פשוט,
כנראה,
כאן ביפו,
קנה המידה
להיותך אדם,
הוא מידת המשפחתיות שלך,
עד כמה אתה אוהב אדם
כאילו כולם המשפחה שלך,
עד כמה אתה דואג לאחרון האנשים,
גם זה שסוחב עגלת בקבוקים על המדרכה,
גם דוד שלך שבמקרה עבר ברחוב ואתה עושה לו כבוד של מלך, רק שיישב לשתות קפה רגע,
וגם הבלונדינית הקרציה
ששותה כל פעם את אותו קפה
וכל רגע מציקה עם ״אפשר״ ו״סליחה״ ו״תודה״.
כנראה שהמשפחה של המלצר הנשמה
הם גם כן נשמות כמוהו,
ובעל הבית הבין עם מי יש לו עסק
והאמת שזה די הרגיע אותי,
כי משפחה זה משפחה,
ואפילו אם בעל-בית אחר
ירצה לעצמו את המלצר הנשמה
הוא לא יחטוף אותו כל כך בקלות
כי זה לא עניין של עבודה,
אפילו לא של כסף,
משפחה זה משפחה.
.
.
בעודי מתרגשת
כי מה לעשות,
הרגשה של משפחה
זה לא משהו שמרגישים בכל מקום,
נכנס לבית הקפה הספר מהמספרה שליד
המלצר הנשמה כבר הלך לקראתו,
לבדוק במה אפשר לשמח אותו
״אחי אני צריך קיסם״
הספר לא חיכה אלא ניגש לאיפה שהקיסמים
לקח קיסם וחזר למספרה.
אתם מבינים?
זה הדבר הכי נעים במשפחה –
אתה כבר מרגיש בבית.
.
.