״מה זה?״ שואל אותי השומר בכניסה.
בכניסה לכנס טבעונות… מה עושה שם טורפת בשר שכמותי? אז אחרי שהתחברתי להיסטוריה של ה-17 שנות צמחונות שלי, הייתי שם בדרך להנחות מעגלי שיח מטעם תנועת הערבות.
״זה משהו טוב," אני עונה לשומר "זה מדבר על אחדות עם ישראל, נכנס ישר ללב ומזכיר לנו כמה זה טוב כשאנחנו מאוחדים״
״אה… תסלחי לי?״ פונה אלי זה שמאחורי בתור ״שמעתי אותך מדברת על אחדות עם ישראל, אז אפשר לעניין אותך בחומר של רבי נחמן מברסלב?״
זה מה שאני אוהבת בעם שלנו – זה שמאחורי בתור שמע אותי ובנימוס התערב בשיחה רק כדי להציל נפש יהודיה. יש הרבה אנשים שההתנהגות ה"חטטנית" הזאת יכולה להטריף אותם אבל אני דווקא מבסוטית על הברסלבי – כמו אח שדואג על גדלות האמונה היהודית של אחותו. שלא לדבר על זה ששניה לפניו אני זאת שניסיתי למכור לשומר שבדק לי את התיק, את אלוהים שלי.
אז נכנסנו לכנס והנחנו לרגע לאלוהים כי כל אחד פנה להרהר בשאלות הרות גורל אמיתיות: מה כדאי לי לאכול עכשיו? אלף דוכנים, ריחות, שווארמה צמחונית, גלידה – הטרפת חושים.
בשררררררר!
זה הזמן להתוודות שוב: הייתי צמחונית במשך 17 שנה. לא זה הוידוי. אלא זה שחזרתי לתמוך בשחיטת פרות ותרנגולות בקול רם. בעוונותי אני גם אוכלת ביצים למרות שזה אחד הדברים הדוחים עלי אדמות לחשוב מאיפה הן מגיעות, אבל הכי גרוע? חזרתי לקרם פנים של לנקום למרות שהם ידועים כבין הגרועים בעולם בניסויים בבעלי חיים.
אכולת רגשות אשם ובושה, עם כל דוכן שעברתי, נדרתי עוד נדר: מחר אני מבשלת טופו, אין, אין יותר חלב פרה בבית. מסכנות כאלה הפרות. כשזה לא עבד על עצמי עברתי ללחץ נפשי מאסיבי: אז לא יהיה נס עם חלב בבוקר! את תעמדי בזה! אנשים עברו פאקינג מלחמות, את לא תעמדי בבוקר נטול חלבין?? אכלת בכלל איזה ירק היום? מי נתן לך לגדל ילדה עם כאלה הרגלי תזונה גרועים?
מהלחץ הדלקתי סיגריה.
ואז נזכרתי שלא באתי לשם כדי לשוטט ולאכול.
באתי כדי להנחות מעגל שיח
מעגלי שיח זאת יוזמה של תנועת הערבות כדי ליצור שיח מאחד בעם ישראל האהוב שלי. ישראלים, כידוע, הם אנשים שאוהבים לדבר, אנחנו שמחים להביע את דעתנו גם אם לא שאלו אותנו, יש לנו דיעה על כל דבר, לפעמים כמה דיעות בו זמנית ולפעמים נדמה שהמריבות הפנימיות שלנו נולדות מזה שאנחנו פשוט לא יודעים להקשיב אחד לשני.
אז בתנועת הערבות יצרו שיטה פשוטה ללמוד לדבר זה עם זו, ע"י שמירה על כללים פשוטים, ומה שמפתיע הוא, שנוצר קסם אמיתי בתוך המעגל שכבר לא קשור לשאלה שאנחנו מנסים לברר בינינו.
שנתחיל?
בסדנת חיבור אין חשובים יותר או חשובים פחות
כולם שווים וחשובים מאוד
אנחנו לא שוללים ולא נאבקים
אלא רק מוסיפים
הפתרון האמיתי לא יגיע מ-ידע או יכולת הדיבור, אלא רק מהחיבור.
מה שהיה במעגלי שיח עם אחיי ואחיותיי הטבעונים – קשה לתאר במילים. כרגיל יצאתי בדמעות כי המשתתפים במעגל כל כך ריגשו אותי. תבינו, במעגל שיח משתתפים 10 אנשים (כולל המנחה) שהם זרים אחד לשני, שעד לפני רגע לא הכירו בכלל ופשוט התיישבו ומדברים לפי התור. מטבע האירוע, דיברנו על היחס של בני האדם לבעלי חיים אבל זה יכול להיות כל נושא. ניסינו לענות על השאלה מה יש בטבע של בני האדם שגורם לנו לרצות להזיק אחד לשני שלא כמו החיות האחרות בטבע? הרי אריה שאוכל איילה לא רוצה להזיק לה. הוא פשוט רעב. אבל אנחנו? מתנהגים מתוך מניעים אחרים, מתוך ניצול וחוסר התחשבות, מתוך עולם של שפע שלא מביא אותנו אף פעם לסיפוק, מתוך הרגשת הכח שמנותבת לפעמים לא נכון, כי מותר לי, כי אני יכול, כי אני חזק, כי אני רוצה.
הדיון כבר התרחק מיחס בין אדם לבעלי חיים והגיע למקום האמיתי שלו – היחס בינינו לבין עצמנו. ואיך יוצרים בינינו מקום של התחשבות, אכפתיות, שוויון, כבוד, ו-כמו שמישהי אמרה – צניעות. אהבתי את ההגדרה הזאת. צניעות. קצת עדינות ביחס שלנו. ומישהו אחריה הוסיף: "לא תזיק". זה כנראה היה הרגע של הדמעות. מרגש אותי שאנשים מדייקים בהגדרות. "לא תזיק" זה בסיס שאנחנו, כחברה, יכולים להתחיל להציב בפנינו כדי שיהיה לנו יותר נעים לחיות כאן אחד עם השני. לא רק כשקשה ויש מלחמות ואנחנו פתאום נהיים נחמדים וקשורים אחד לשני. אלא כל יום. כל רגע.
תארו לעצמכם…
