קְרָאֻהוּ, בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב

אבא שלי פעם אמר לי, שגם החילוני החרד ביותר, מתפלל לאלוהים.

בגיל 21, מחונכת בידי תקשורת חילונית, חשבתי שהדבר הכי מגניב זה לשנוא כפייה-דתית. האמת היא שאני חורטת על דגל ליבי עד היום "כאן אין מקום לכפייה" אבל בשנים האחרונות הצבתי לידו עוד דגל שכתוב עליו בפשטות: אלוהים.

כשהוא מעצבן אותי, אני מוסיפה בכתב יד "אין", שידע שאין אלוהים! כשחסדיו נראים לי גלויים אני מכריזה כמובן שיש, וככה אני רבה עם עצמי ואיתו אם הוא ישנו או איננו, תוך כדי שאני שואלת את עצמי עם מי בדיוק אני מדברת??

הווידוי החילוני שלי

מה הקטע של החילונים להודות שיש לנו אלוהים? זה בגלל שנדמה לנו אוטומטית שזה אותו האלוהים ההוא מהתורה? אלוהים של הדתיים-לא-עלינו, אלוהים של עם ישראל, זה אותו אחד שמעניש, ומה זה אומר, שאני מאמין אוטומטית גם בעולם הבא?

אז התחלתי לקרוא ספרים של אנשים ששואלים אותם שאלות כמוני:

כשהייתי ילד, הורי ומורי סיפרו לי על איש חזק מאוד. […] היה חשוב להקפיד שהאיש הזה יהיה מרוצה. כשצייתנו לפקודות של האיש, הוא אהב אותנו. אבל כשלא צייתנו לפקודות שלו, הוא לא אהב אותנו. הוא שנא אותנו. היו ימים שהוא שנא אותנו עד כדי כך שהוא הרג אותנו; בימים אחרים הוא הניח לאחרים להרוג אותנו. אלה הימים שאנחנו מכנים "חגים".
[…]

אלוהים הרי מוקף ביקום של אומרי-הן חנפנים, אז אולי הוא מעריך קצת הידברות כנה.

סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע

בסוף גיליתי שצריך להגיע ליסורים כאלה, בשביל להסכים לשמוע שכל הזמן במילא פנית אליו. אבל בשביל לוודא שהוא גם יקשיב, האלוהים הזה, הלכתי לבדוק איך "יהודים" אחרים פונים אליו… זה סיפור ארוך שתחילתו כאן וסופו עדיין בבירור אבל בינתיים גיליתי שמוצא חן בעיני לדבר על כח-עליון בגלוי. להגיד "אלוהים" בקול רם ולהתכוון לזה של היהודים שמשגיח גם על כל העולם. לא כזה משגיח-כשרות אלא יותר "משגיח-אנושיות", כזה שאתה יכול לצעוק עליו ולקלל, ולאהוב אותו ולהתפלל. והוא שומע ומתפקע מצחוק ומחכה שתגדל ותגלה אותו, ותבין למה הוא שם אותך דווקא בכזה עולם ובינתיים שומר שלא תהיה לבד, ולאלוהים הזה בדיוק אני מתפללת ומודה כל יום, קוראת לו כשאני מרגישה שהוא קרוב ואומרת לו "בוא'נה, שיחקת אותה שהבאת אותי לכתבי מקובלים. קצת הגזמת עם הזמן שלקח עד הגילוי אבל בסדר, לא רוצה לריב איתך עכשיו. כל עוד שנינו רגועים, לפני שאני אתעצבן על משהו שלקחת ממני, בוא נקרא רגע משהו ביחד:"

"מי שמרגיש בעצמו אחרי כמה וכמה נסיונות שנפשו בקרבו מתיישבת במנוחתה רק בעסק רזי המיותרת, ידע נאמנה כי לכך נוצר, ואל יבהלוהו כל מניעות שבעולם, גשמיות וגם רוחניות מלהיות רץ אל מקור חייו ושלמותו האמיתית."
[הרב קוק, אורות הקודש ח"א, עמ' פח]